אנט גרושנר // Annett Gröschner // גלידה "מוסקווה" // Moskauer Eis

 יש לי כל כך הרבה מה לכתוב על הספר הזה, שאני בוודאות הולכת לחזור לרשומה הזו ולהוסיף פרטים או רשמים. למעשה, סביר שאני אחזור לספר עצמו, כי כמו הספר האחר של גרושנר שקראתי, Walpurgistag, גם הספר הזה מלא רבדים (הספר הזה אגב קשור, ברמה עלילתית מסוימת, ל"וואלפורגיסטאג", שם שהייתי מתרגמת כ"יום המכשפות", אבל ממש לא חייבים לקרוא אחד כדי לקרוא את השני). בקיצור אמל"ק: ספר ששייך לקטגוריה של לקנות ולשמור בבית. 

אולי אתחיל מן העובדות: לקראת חג המולד 1991, קצת אחרי נפילת הקומוניזם ואיחוד גרמניה, מוזעקת אניה קובה לעיר הולדתה, מגדבורג. סבתא שלה בבית חולים, אבא שלה לא ענה לטלפונים - אז הבאה בתור לביקור ושחרור הסבתא מבית החולים היא אניה. אניה יוצאת לדרך ורוב הספר עוסק כביכול בביקור שלה במגדבורג בין חג המולד של 1991 והסילבסטר שמבשר את תחילת 1992. 

אניה קובה נולדה ב-1964 וליתר דיוק: ביום הראשון של 1964, כלומר ב-1 בינואר (גרושנר נולדה ב-7 בפברואר אותה שנה במגדבורג, וכנראה יש קווים אוטוביוגרפיים מסוימים בסיפור). אביה של אניה הוא "מדען קירור" ועוסק בהקפאת דברים. כמו ב"איה פלוטו" הסוציאליסטי שבו הפרה נוזפת בפלוטו ששואל אותה אם היא עושה קצפת, שהיא עושה חלב לגבינה, כך ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית מתעסקים במכון הקירור בדברים חשובים כמו איך להקפיא מוצרי צריכה שונים מול "כלכלת חסר" קומוניסטית טיפוסית, אבל גם בכל זאת בייצור גלידה. 

אבא של אניה אחראי למעשה על ייצור סוג הגלידה "מוסקווה", שאם שואלים את אניה, הוא גלידה נפלאה ואם שואלים את תושבי מזרח גרמניה, גם בזמן הקומוניזם, הם נוטים שלא להסכים. אגב, אני עם אניה. אמנם לא ברור אם "גלידה מוסקווה" של אבא שלה היא אותו דבר כמו מה שנפוץ היום (מן הסתם הספר אינו דבק במציאות), אבל הגלידה הזו, למשל מתוצרת "פלומביר" היא בהחלט דבר מופלא ואולי הטובה שבגלידות התעשייתיות (כן, יותר טובה מכל הבנימין וירמיהו למיניהם). 

פוליטיקה של גלידה: מסתבר ש"אדקה" שינו את שם הגלידה המוסקוואית שלהם, והיא נקראת כיום "גלידה קייב" . לפחות ככה נראה בתמונה שמצאתי אונליין

בחזרה לספר ולקרקע המציאות (העלילתית). כשאניה מגיעה הביתה, לבדוק למה אביה לא עונה, היא מגלה אותו קפוא. כלומר, בתוך אחד המקררים. מכאן הספר הולך בשני קווים לא מקבילים, אלא מתנגשים: זכרונות של אניה ממדינה מתפוררת שאין בה שום דבר נורמלי; מציאות החיים בשבוע וחצי שבין חג המולד לשנה החדשה, בין גילויו של האב במקרר ומותה של הסבתא; ובמקביל, עלילה סוריאליסטית על מה שכביכול באמת התרחש במכון הקירור וההקפאה. 

הספר של גרושנר , בגלל השילוב הזה בין סוריאליזם מוטרף למציאות נושכת, לאו דווקא מתאים לכולם . יש בו גם אלמנט חזק של "זר לא יבין" - ובכל זאת אני בתור זרה הבנתי איך משפחה יכולה להיות מחניקה ומשונה אבל גם אהובה; איך סביבה וחברה יכולות להיות דכאניות וגם להרגיש כמו בית; ואיך גם אחרי ה"שחרור" מכל אלה, אנחנו לא משוחררים לגמרי ולפעמים - נו, באמת, חיכיתם למשחק הלשון הזה - קפואים בקיבעון שהושרש בנו. כי אולי למרות שמדובר במדינה אחרת, שכבר לא קיימת, גם אנחנו מכירים את הסוריאליזם הזה. מי מאיתנו לא התפלא בפעם הראשונה שלא פתח תיק בכניסה לקניון, למשל. 

הסוריאליזם של גרושנר הוא עדין, כזה שבו לא ברור אם בכל זאת אין בו מקום למציאות (שכן הוא מבוסס על רעיונות אמיתיים בשולי המדע האמיתי); הקשר בין הקפאת גלידה או מוצרי מזון ובין הקפאת המציאות לטובת מציאות אלטרנטיבית, טובה יותר (לדעת המוקפא) הוא פחות בוטה למשל מאשר בסדרת הרשת הסאטירית (והדי משעשעת) 

Mondbasis DDR - ובקיצור - כפי שאימל"קתי: שווה קריאה. 

(הסדרה על Mondbasis DDR אגב פותחה על ידי מעצב ממוצא מערב גרמני שהפך אותה לעסק של ממש. כמו שאומרת אלאניס, אתם לא חושבים שזה אירוני?)

פולה דיילי // איזה מין אמא את // Just what kind of mother are you

כמה פעמים קורה לנו שאנחנו מסתכלים על מישהו ומחליטים שהחיים שלהם הרבה יותר בשליטה משלנו? המדיה החברתית כמובן תורמת לכך: לעיתים רחוקות נחשף בה המאבק, לעיתים הרבה יותר קרובות היא מציגה תמונה מעוותת של מציאות חלומית. ואנחנו כנראה אוהבים לקנות את זה. אנחנו יודעים שאין מצב ש Tradwives יכולות לחיות כמו שהן חיות (כן, כמובן ש-yesteryear ברשימת הקריאה שלי), שאינפלואנסרים של מסעדות בעצם הולכים אליהן בחינם כקידום מכירות, וגם שיש סיכוי שהשכנה שנראה שהכל מתוקתק אצלה בעצם סובלת - ועדיין כנראה הטבע האנושי גורם לנו לרצות להאמין שאנחנו הפגומים אבל שיש מושלמות. 

ולתוך החלל הזה נכנסת גם ליסה קליסטו , הגיבורה של פולה דיילי ב- Just what kind of mother are you. היא עובדת במקלט לבעלי חיים, בעלה נהג מונית, בני מעמד בינוני נמוך שנאבקים - מול מטלות היומיום (והלב של ליסה לא מאפשר לה לאכזב בעלי חיים נטושים), מול קשיים כלכליים, מול גידול ילדים והגילוי הזה בתשע בערב שצריך להביא מחר עוגה או להכין פלקט או ששוב את האמא ששכחה לתת כתף לאירוע של הכיתה. 

והאמא של החברה הכי טובה של הבת שלה היא המתוקתקת. עד שהיא לא, כי הילדה נעלמת. 

הרומן עובר בין שלושה קולות - כולם מאוד אותנטיים: ליסה בגוף ראשון, פדופיל שמסתובב בשכונה בקול שני והאדם השלישי הוא ג'ואן אספינל, הבלשית שמופקדת על פרשיות ההיעלמות של הילדות. כמו ספרי מתח טובים, הוא קודם כל הערה חברתית על יחסי הכוחות החברתיים בכפר, על הטבע האנושי, לפני שהוא תעלומה שצריך לפתור - אבל יצוין שבערך בחצי כבר לא רציתי לנוח מן הקריאה. 

הדמות של ג'ואן כזו שהייתי רוצה שהסופרת תהפוך אותה לסדרה. 

לא תורגם לעברית ככל הידוע לי. 

יש סדרה של ה-BBC שכנראה מבוססת על הספר. אולי היא טובה (לא צפיתי), אבל לפי מבט בתיאור שלה, הורידו את הדמות של ג'ואן והפכו את הדמות של ג'קי, הדודה המסכנה של ג'ואן, לדמות של אמא קשת יום שהיא אחת מן ה"קבוצה" (או המציאו דמות חדשה שדומה קצת במאפיינים לדודה ג'קי). שזה כבר מאכזב, כי כאמור הדמות של ג'ואן הייתה חביבה עלי וגם בגלל שבהתחשב בכך שהתיאור של ג'ואן מתייחס גם לסבל שלה בתור אישה כבדת משקל ובעיקר עם חזה ענק שעושה לה כאבי גב, יש ריח של שמנופוביה בביטול הדמות. 

לורנס בלוק // Lawrence Block // מוותרת על תרגום משחק המילים הזה: Burglars Can't Be Choosers

ספרות קלה ופופולרית משקפת לעיתים קרובות את רוח הזמן שלה. אני קוראת בעיקר ספרות כזו (ומעט מאוד ספרות גבוהה ועל-זמנית, למרות שזה כמובן נכון גם לעיתים קרובות עבורה). ברני רודנבאר (Bernie Rhodenbarr), הגיבור של הספר הזה (שיצא לאור ב-1977) הוא במובנים רבים שיקוף של רוח הזמן שבה הוא חי. 

אם רוצים לגלות משהו על מישהו, או לנסות ליצור איתו קשר - אנשים נמצאים בספרי טלפונים (לכו תסבירו למישהו בתיכון היום מה זה בכלל ספר טלפונים) - ובטוח שאי אפשר לעשות עליהם גוגל ולגלות הכל עליהם, כולל דברים שהם אולי היו רוצים שלא תדעו. 

אם רוצים להיכנס למקום נעול שבו אתם לא רצויים, לא צריך שום ציוד הייטק, רק ידיים טובות וידע בפריצת מנעולים. שזה מה שיש לברני רודנבאר. הוא פורץ, ואחד שבדרך כלל לא נתפס, אבל כבר שהה בכלא. 

אם אתם גרים במנהטן, אתם בטוח נוסעים בתחתית (מה זה אובר?), אתם שוכבים עם כל מה שזז (מה זה איידס? כן - ב-1977 סביר שהאדם הממוצע במנהטן השתרלל חופשי בלי לדעת מה זה), אתם רואים הרבה טלוויזיה (מה זה נטפליקס? למעשה, מה זה וידאו? כן, בשנים האלו עדיין מכשירי וידאו ביתיים לא היו קיימים). אולי אתם גם מעשנים (לא ממלא תפקיד עצום בספר) או רוקדים דיסקו (שוב, זה מספר אחר). 

כתבתי בהקשר של קמאל קיאנקאיה של יאקוב ארג'וני שמעניין ומשונה לראות את המיושנות של 1982 דרך עיניו של קמאל. גם במקרה של ברני, סוף שנות ה-70 משתקף דרך עיניו. ברני הוא פורץ, במובן של גנב, לא במובן של בעל עסק לפריצת/שבירת מנעולים. הוא נשכר כדי לחלץ חפץ מדירה, בדירה נמצאת גופה והוא נחשד שרצח אותה (כמובן שהוא חף מפשע). העלילה כמובן מתמקדת בניסיון שלו להוכיח את חפותו, מין אחד ה-tropes הרגילים בספרות הפשע. 

יש גם הרבה הומור בספר, והרבה סלנג יהודי ובכלל מין נוכחות יהודית לטנטית (משערת שבלוק בעצמו הוא יהודי), ולמרבה הצער גם זה אנכרוניסטי בעידן הנוכחי, שבו הרבה סופרים יהודיים דווקא מסתירים את היהדות שלהם בדרך להצלחה (הבולטת שבהם היא סופרת שמתישהו אסקר, שרה כהן - שידועה יותר בשם הבלתי-יהודי בעליל פרידה מקפאדן). 

מומלץ? ספר משעשע וקליל, רק קחו בחשבון שזה ספר בן 49 שנים ויש משהו בכתיבה, בצורה שבה מסוקרות הדמויות וכו' - שהוא מאוד 1977. לא שיש משהו רע בזה. זאת גם השנה של סטודיו 54, של "שגעון המוזיקה", "ראשים מדברים" שחררו את אלבום הבכורה שלהם, "מלון קליפורניה" הושמע בכל מקום, "מלחמת הכוכבים" הוקרן על מסכי הקולנוע ואם מדמיינים את ברני רודנבאר בתוך כל זה, אולי דווקא מעניין לקרוא את הספר. 

בלוז תפוחי אדמה // Kartoffelblues // רולנד קירש // Roland Kirsch

 עוד ספר גרמני שאף אחד לא שמע עליו ואני משערת שלקחתי אותו כי היה בחיני-חינם. ואכן, לחינם. אז אמל"ק : קצת מאכזב, אבל בכל זאת טוב שקראתי. 

רוברט קרומפ הוא בלש ("קומיסר", כמו בשיר של פאלקו, אבל למעשה מדובר פשוט במילה "פקד"). הוא בלש כנראה קצת אפור, מיושן, לא פופולרי בקרב חבריו בעיר הגדולה פרנקפורט, וגם לא פופולרי בקרב פרודתו/גרושתו. ומקבל הוראת העברה לאיזו עיר קטנה בדרום המדינה (זה משהו שפחות מוכר בישראל - אבל בגרמניה עובד ציבור יכול להיות מועבר על ידי הרשויות למקום שבו צריכים אותו, לדעתן. בדרך כלל לא עושים את זה למישהו ללא הסכמה ובאמצע הקריירה במקום אחר, ואולי גם זה מעיד משהו על כמה קרומפ אהוב על המעגלים החברתיים והמקצועיים שבהם הוא מסתובב). 

אז קרומפ עובר ועוד לפני שהוא באמת מתמקם - ביום המעבר שלו - יש רצח בעיר הקטנה שאליה הוא הגיע. מכיוון שהוא לא מכיר את העיר, מצורף אליו שוטר צעיר בשם פלוריאן הארטוויג. מפה הספר הוא בעצם "תיאור צבעוני" של עיירה קטנה בהסן ושל היחסים הנבנים בתוך היחידה - קרומפ, פלוריאן, המזכירה ז'אנין, המפקד וכו'. הפשע עצמו (או הסיבות לו) קצת בנאליות והמתח לא לחלוטין מחזיק. בתחילת הספר יש עוד שני פשעים שמתקיימים במקביל בעיר (וגם אותם הם פותרים), אבל בלי שבעצם הדברים הזה מוזכר יותר מדי עד כמעט סוף הספר, ולכן בכנות לגמרי שכחתי שהם קיימים. 

אני גם מדי פעם מזכירה את סוגיית הייצוג בספרים ואני דווקא לא מאלה שמחפשות שכל ספר יעשה V על כל סעיף בסעיפי הייצוג והשיקוף של החברה. אבל בכנות, משונה לראות ספר שמספר על עיירה גרמנית בימינו, ועוד מערב גרמנית (הוא יצא לאור ב-2015) והדבר הכי זר שיש בו זה בעלים של מסעדה יוונית (באמת? אין בכלל טורקים בעיר שמתוארת כעיר תעשייה קטנה?), והנשים היחידות שיש בו הן מזכירות וחברות/נשים-של, וכמובן-כמובן שאף אחד לא קוויר. אני לא מפקפקת שהחברה בגדול הרבה יותר שמרנית במקומות כאלה, אבל גרתי וביקרתי במקומות כאלה. גם בפינות הכי נידחות של מדינות כמו סקסוניה יש ייצוג לכל חלקי החברה. אז באמת שאני לא רודפת אחרי ייצוגים בכח, ואולי בכלל לא הייתי שמה לב אם לא היו קוראים לזה Kartoffelblues, וקרטופל זה הרי גם קצת כינוי בדיוק לסוג הזה של הגרמנים, שגרמניה בשבילם נמצאת עדיין ב-1952 בערך. או 1972, או לא יודעת מה - אותה תקופה שבה קמאל קיאנקאיה של יאקוב ארג'וני מסתובב בהסן (1982). 

מצד שני, זה מתחבר יפה לטכנופוביה של קרומפ (gag חוזר ומשעשע בספר: קרומפ ממונה עם הגעתו גם למתאם של המחלקה עם מחלקת ה-IT, למרות שהוא בקושי יודע איך לפתוח אימייל), לסוג האנשים שהוא חוקר בסיפור ובכל מקרה לאווירה הכללית של הספר. 

כמה? גיליתי ש-Goodreads מאפשר לתת עכשיו חצאי וחלקי נקודות. הידד! נתתי 2.5, שזה הרבה פחות מן הממוצע הכללי של הספר שנתנו אחרים, אבל אין לי לב לתת פחות לספר שבכל זאת יש בו כמה דמויות חביבות ומאופיינות היטב, גם אם הוא לא הכי טוב שאי פעם קראתי מסוגו. 

כשכל הקשרים ניתרים // Wenn alle Stricke reißen // באטה ורה // Beate Vera

 ראשית, התרגום הקלוקל לעברית של כותרת הספר הוא כמובן חלקי במיוחד, אבל לזה אני אגיע עוד שניה, קודם אציג את הספר. 

 Wenn alle Stricke reißen הוא הספר השני בסדרת "לאה שטרום" של באטה ורה, סדרת שהיא "מותחני פרובינציה מברלין". הכל משחקי מילים שצריך להסביר למי שאינו שוחה בתרבות הגרמנית ולמרות שגם אני רק שחיינית מתחילה, אנסה להסביר: 

• -  Wenn alle Stricke reißen: מדובר במונח שהגיע לגרמנית מתחום הימאות (אגב, הרבה מטבעות לשון גרמניים ניתנים לתרגום ישיר לעברית, כי המון-המון מגיע מן המקורות או ממשפטים דומים ביידיש, אבל זה דווקא מתחום הימאות, תחום שאנחנו יחסית חלשים בו... בכל מקרה, מדובר במונח שמשמעותו "אחרי שכל הקשרים/הכבלים ניתקו" (בסירה, בזמן סערה), זאת האפשרות האחרונה. כלומר, "כששום דבר אחר לא הולך", כשכלו כל הקיצין. שגם זה נראה לי תרגום טוב, רק שאין בו קשרים, אז סתם הלכתי על תרגום מילולי. בכל מקרה לא נראה לי שהספר הזה מתורגם בקרוב לעברית, אז לא אסון גדול שהחלטתי בעצמי מה יכולה להיות הכותרת. 
• - אם היה נדמה מכך שכתבתי שזה "לא אסון גדול", שאני חושבת שהספר לא טוב אז : ההיפך! ספר מקסים. נופל פעם-פעמיים למלכודות קטנות של סטריאוטיפים לעוסים, אבל בתור אחת שמאוד מחבבת את ה"פרובינציה הברלינאית", מדובר בספר מקסים ואולי חבל שלא מתורגם (אבל אכן מאוד נישתי). אז מה היא ה"פרובינציה הברלינאית"? כפי שסיפרתי קצת בסקירות של מספר ספרים - בגרמניה מאוד נפוץ תת-ז'אנר של "רומן פרובינציה", שבו לצד עלילת פשע, יש גם "תבלין מקומי": ב"מוות על הפיסטה" זה קשור להיותו של האזור מוקד סקי; ב"שתיקה של ברודסבי" זה אישיותם הססגונית של אנשי הצפון השתקנים והקשוחים; ב"דם ופומפרניקל" זה בולט אפילו בכותרת - עיירה באזור מינסטרלנד, עם דיאלקט, אוכל טיפוסי ו"צבע מקומי". 

• וברלין עומדת כביכול מנגד - זאת העיר הגדולה! מה פתאום פרובינציה? אבל לאה שטרום מתגוררת ממש בשלהי העיר, וגם אם היא הייתה חיה בצנטרום של הפיילה, היא עדיין הייתה פרובינציאלית. בספר הראשון היא מטיילת עם הכלב על תוואי החומה ומגלה גופה; בספר השני לאה האלמנה מעורבת בסיפור דרך החבר החדש שלה - שהוא הבלש שחקר את הפשע שבספר הראשון. 

הפשע יוצא דופן במיוחד (והסופרת מפזרת כמה רמזים מטעים, יענו "מליחים אדומים" - Red Herrings - אחד מהם משמעותי במיוחד). אבל מאחוריו מסתתרים גם פשעים כל כך יומיומיים שאנחנו לא ממש מתרגשים לשמוע עליהם - אלימות במשפחה. אלימות במשפחה ונגד נשים, פשעים לצערנו כל כך יומיומיים, הם מה שעומד מאחורי כל מה שקורה - גם אם בעקיפין. יתכן והמחברת ורה יכלה לעשות יותר עם הנושא הזה, אבל דחילק, מדובר ב-Cosy Mystery עם חיים בשלהי ברלין וטיולים עם הכלב, כמה אפשר להעמיק בלי שזה יראה מלאכותי? עדיף ספר כתוב היטב (וכמעט לכל אורכו הוא כתוב טוב מאוד, כאמור יש כמה קלישאות פצפונות) על ספר שמנסה גם להיות ספר עלילתי וגם שיעור אזרחות דידקטי. 

מומלץ מאוד, הגרמנית לדעתי לא מאוד מסובכת למי שכבר קורא גרמנית (כלומר אין דיאלקט, סלנג וכדומה). 

"החיים אחריך" // After You // ג'וג'ו מויס // Jojo Moyes

"החיים אחריך", כלומר After You של ג'וג'ו מויס הוא ספר המשך לרומן "ללכת אחריך" של אותה הסופרת. מי שלא מכיר, יכול לקרוא בוויקיפדיה ואם לא אכפת לכם מספוילרים, אז בספר הראשון נרקמת מערכת יחסים יוצאת דופן בין לואיזה, בת למעמד הפועלים שמחפשת עבודה; לבין ויל, בן למעמד העליון שרתוק לכיסא גלגלים אחרי תאונה - והיא המטפלת שבו. הספר היה להיט עצום (שעובד גם לסרט), וגם אני קראתי אותו - כך שההמשך היה אי-שם ברשימת הקריאה שלי - וכשנפל לידי, קראתי אותו. 

תוך כדי שאני קוראת אותו נתקלתי בחצי עין בפוסט שמתלונן שבספר אחר של מויס, "להיכנס לנעליה" (שגם הוא תורגם לעברית) יש דמות סטריאוטיפית של יהודי רודף בצע ורשע, שהעוזר הרשע שלו הוא כמובן ישראלי בשם אבי. מה שמוריד לי מאוד מלשבח את מויס ואני חייבת להודות שאת הפרקים האחרונים של הספר, בלי קשר לטיבו, קראתי מתוך רצון לכעוס קצת על מויס. מישהו היה מתאר לעצמו שסופרת תכניס לתוך ספרות צ'יקליט קלילה דמות שלילית וסטריאוטיפית של שחור / אסיאתי / מוסלמי ותצא מזה בלי "ביטול" מכאן ועד טימבוקטו? אבל, כמו שבריטי אחר, דיוויד בדייל, כתב, "יהודים לא נחשבים" (פה ב"גוד רידס"). תהיי קקי אנטישמית, לא תצטרכי לשלם על זה (אגב, נכתב, נערך ופורסם לפני אוקטובר 2023. מן הסתם, אנטישמיות הייתה קיימת גם לפני כן). את יודעת מה ג'וג'ו, שמחה שלא שילמתי על הספר הדפוק שלך. 

ומילא אם ג'וג'ו האנטישמית הייתה כותבת פה ספר טוב. נכון, מדובר בצ'יקליט אז למה בדיוק אני מצפה. אבל "החיים אחריך" הוא ספר קצת איטי, קצת מדכא, הרבה תבניתי, שעוסק כמובן בחיים של לואיזה אחרי ויל, כמה היא מדוכאת וכמה הישועה שלה עוברת דרך טראומות אחרות שבהן היא מעורבת, במיוחד "ילד בעייתי ככלי עלילתי". אל תדאגו, בסופו של יום הכל מסתדר - הילד הבעייתי (נערה במקרה הזה), נעלמת ברגע הנכון; לואיזה מתקדמת בחיים בדיוק ברגע הנכון; ואפילו הרומנטיקה מתקדמת בדיוק לאיפה שרוצים ברגע הנכון - הכל. בצורה די צפויה, כל פיסות הפאזל מתארגנות בדיוק כמו שהקוראת הייתה רוצה. 

הכי משונה אגב שגיליתי שיש ספר שלישי בסדרה ולמרות שהשני היה גרוע והסופרת אנטישמית, אני תוהה אם לקרוא. כי אני כבר מושקעת. היו גם סדרות טלוויזיה שהמשכתי לראות למרות שהפכו לאוויליות. 

נתתי 2, שזה הפחתת חצי נקודה על האנטישמיות בספר אחר בכלל של המחברת, כי גם בלי האנטישמיות, זה ספר די פושר וצפוי שלא יקבל יותר מ-3 נקודות בלחץ, וגם זה רק בגלל שהז'אנר עצמו הוא כזה שיש בו תבניות צפויות, אבל צריך לדעת לעבוד איתן. אה, ולא להיות ביטץ' אנטישמית (נראה לי שהביקורת הזו תיערך אם וכאשר אני ארגע ...) 

אלכס בר / Alex Beer - הפרש השני / Der zweite Reiter

אז שוב רומן בלשים היסטורי. 

הכותרת "הפרש השני"(Der zweite Reiter) מתייחסת כנראה לפרשי האפוקליפסה: אחרי המלחמה באים רעב, מחלה ומוות - ואת כל השלושה יש בספר הזה, שמתרחש בווינה של קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה. עיר שהייתה פעם בירה גאה של אימפריה רב-לאומית, ולא רק שהפסידה במלחמה ואת האימפריה שלה, אלא סובלת מכל מכה אפשרית. 

בעיר הזו עובד אוגוסט אמריך, הבלש של אלכס בר (Alex Beer), שזה הספר הראשון בסדרה שלו. הוא בלש משטרה זוטר, שבתחילת הספר חי עם אישה שאינה רעייתו, אך בעלה נעדר וכנראה נפל במלחמה. הוא עצמו סובל כנראה גם מקצת פוסט טראומה מן החזית האיטלקית, וגם מפציעה מטרידה שמכאיבה לו מאוד. הוא גם מגלה תרופת פלא שקצת עוזרת לו להתמודד עם שניהם - הרואין, שעדיין היה חוקי לגמרי בתקופה ההיא. חיים קצת עלובים - כמו חייהם של כמעט כל תושבי וינה אחרי המלחמה - אבל יחסית יציבים. 

אבל כמו שקורה לבלשים בספרים - תיק אחד שאמריך מסרב להרפות ממנו, שהולך ומתפתח, מביא את אמריך למסע לתוך השאול. לעולם התחתון הווינאי, מן הצד השני של המאזן בין שוטרים לפושעים; לגילוי סוגים שונים של קיום עלוב אנושי: בין אם מדובר בעובדת מין חולת שחפת, דרי רחוב וביוב, ילדים שאוספים מכל הבא ליד כדי לשרוד את היום הבא, נכי מלחמה וגם בני אצולה ומעמד עליון לשעבר שלא בדיוק מבינים איך זה קרה להם. 

יש את מי שגם מרוויח מכל המצב: אלה שגונבים חבילות סיוע שנועדו להאכיל ילדים ולספק תרופות חיוניות כדי למכור אותן בשוק השחור; אלה שמנצלים את המצוקה של האומללים האלה למכור להם חלום של הגירה לדרום אמריקה (ולקחת את הכסף איתו). 

נכי מלחמה מקצבים נדבות

וכמובן, צל המלחמה עצמה אינו נוכח רק בפצועים, בפליטים, ברעב ובמחלות אלא גם בשאלה על הדברים שעשו יחידות אוסטריות בשדה הקרב. כמו שכנראה אופייני למין האנושי, אמריך (ושאר תושבי וינה) ברובם לא רוצים להאמין. לא רוצים להאמין שהצבא האוסטרו-הונגרי ביצע פשעים זוועתיים נגד המין האנושי. מי רוצה להאמין ש"בחורינו הטובים" מאמינים ש"אם לא נשחת את כולם, התינוק שיגדל ירצה לנקום ויהיה האויב הבא"? ש"צריך להרתיע אותם" מלהיות פרטיזנים, גם במחיר שחיטה של נשים וילדים? שצריך לשרוף כפרים שלמים כאסטרטגיה? 

הוצאה להורג של כפר סרבי, כולל נשים, 1916

אבל ההכחשה הזו, שדברים כאלה קרו (ולאו דווקא כיוזמה מקומית של איזה פסיכופט שגויס לצבא, אלא גם מדרג המפקדים), היא חלק מן התמונה הכללית. זאת חברה שלמה בפוסט טראומה שמתקשה להאמין שיתכן שיש דברים מורכבים: היא גם סובלת וגם אחראית בצורה כלשהי לסבל מזוויע שחוו אחרים, מי שהיו ה"אויב". 

לא רק לסוגיות אקטואליות אני יודעת לקשר (מה פתאום, לא דיברתי בכלל על היום בפסקאות הקודמות). אני יכולה לקשר גם לתרבות הפופ העכשווית. הספר מתאים לסרט האופנתי של התקופה הזו: כמו אודיסאוס, גם הוא עורך מסע לתוך השאול; אבל בניגוד לאודיסאוס, המטרה היא למצוא את האמת. וגילוייה לא מביא לישועה כלשהי (חוץ מ-אולי- דין וחשבון עם הרוצח). הקיום העלוב של וינה, הסבל של אנשים שהוא מכיר, ממשיך גם אחרי שהתגלתה האמת והסתיים הספר. 

הערת צד: לא ראיתי את הסרט של נולאן וגם לא נראה לי שיש לי סבלנות לראות אפוס ארוך כמו שנולאן התכוון (ר' מימ למטה). אבל העלילה של האודיסיאה מוכרת לי, כך שאם היא לא תואמת את עלילת הסרט, איתכם הסליחה. 

מפה אולי אגע קצת באיכות הכתיבה והמחקר. אלה , כפי שציינתי כבר בהקשר של הסקירה שלי של הספר "נשף סמרטוטים", שני דברים שונים - יתכן מחקר מעולה אבל ניסיון להקיא את כל החומר; או כתיבה שבגלל הרצון עלילתית לקשר בין אנשים או נושאים, מזייפת קצת את המחקר ההיסטורי. הפרש השני בהחלט שייך למדף הנדיר של אלה שהצליחו לאזן בין עלילה טובה לבין מחקר מדהים ושימוש בשפה שנכונה לאותו זמן (אה כן, רק לקוראי גרמנית מתקדמים - וכאלה שמוכנים לחפש מונחים מאותה תקופה בגוגל, כאלה שאין בהם כיום שימוש - או כאלה שאין להם שימוש מחוץ לניב הווינאי). המחקר כל כך מדהים שכבר בכמה נקודות בספר חיפשתי את המקומות שאני מכירה בווינה שהוזכרו בספר - ובאחרית הדבר שלו יש אזכור מדוקדק למקומות, ברמה שאם הייתי מעריצה שרופה, הייתי יכולה לעשות לי טיול בעקבות הספר בווינה. 

למי שאינו קורא גרמנית : הספר תורגם לאנגלית בתור The Second Rider. ואם יש מישהו שמחפש לעשות תרגום לעברית: לדעתי מספר מעולה, ואכן מומלץ. לא בטוחה שיהיה קל לתרגם את הניב הווינאי והביטויים (חלקם גזענים וכו') לעברית, אבל יאללה מתרגמ/ת מוכשר/ת, לכו על זה. 

זהו הספר הראשון בסדרת אוגוסט אמריך, ואין לי ספק שאני אחטוף את השני.