רומנים היסטוריים - ובטח כאלה שמשלבים דמויות היסטוריות אמיתיות - הן מלאכה מאוד מתעתעת ופתלתלה, שבדרך כלל נכשלת כליל.
כלומר, יצוין שרומנים היסטוריים הם ז'אנר פופולרי ביותר וכנראה לא לכולם מפריע, מה שלי מפריע: זיופים או אי-דיוקים קטנים מחד (במידה והמחקר לא היה טוב מספיק או שהמחברת החליטה לשנות קצת את המציאות לטובת העלילה); או מצד שני, הקאה של כל מה שהסופר, תלמיד חרוץ שכמוהו, למד על הנקודה הזו בהיסטוריה, בצורה שהופכת את העלילה לבלתי-אמינה בעליל.
למשל, לפני כמה שנים היה בארץ הייפ רציני עם רומן היסטורי שעסק ביהדות ברלין. היי, אחד מתחומי ההתמחות שלי! אני בטוח אתלהב מן הספר. ובכן, לא. קראתי רק את שני הפרקים הראשונים, אבל היה ברור שהסופר מנסה לשפוך את כל מה שלמד על יהדות ברלין - כולל מפגשים של הדמות הראשית (שאמורה להיות אדם מן השורה, לא בעל קשרים ולמעשה, קטין) עם אנשים שאין סיכוי שהם הכירו. התערובת המעושה הזו כל כך הרגיזה אותי, שלא המשכתי לקרוא את עלילות הדמות הראשית, למרות שאולי באמת הספר אח"כ טוב.
גם "נשף סמרטוטים" מתחיל קצת חלש. יש לנו את פאני, שהיא שחקנית תיאטרון בובות ובחורה קצת... מעצבנת. לוקח זמן עד שהיא שובה את ליבנו. אבל גם בהתחלה החלשה ברור, שלמרות שהיה פה מחקר היסטורי רציני, הסופרת מרינה בארת נמנעת בצורה מדויקת גם מן ה"מכשול" השני, של העמסת חומר לא רלוונטי וגם מזה הראשון ראשון (זיופים היסטוריים לטובת העלילה).
פאני מאייר היא לא רק שחקנית תיאטרון בובות בקלן של רפובליקת ויימאר - אנחנו פוגשים אותה לראשונה ב-1932 - היא גם בת לאב יהודי ולאם קתולית. שניהם לא אנשים דתיים ופאני בכלל חיה את חיי רפובליקת ויימאר הפרועים. המונח "נשף סמרטוטים" מתייחס לאחד מן הלילות הפרועים שמנהלים אנשי אזור הריין בתקופת הקרנבל. בנשפים כאלה משתתפת גם פאני. אבל כמו שכולנו יודעים, זה הולך להפוך ליותר רלוונטי בשנים הקרובות (הרומן נמשך עד סוף 1942).
הידיעה ההיסטורית הזו - על מה הולך לעבור על "פאני" כמו גם על מאות-אלפי יהודים אחרים בגרמניה, היא האתגר הספרותי הבא שאיתו בארת מתמודדת בהצלחה: היא שמה את הרומן בפיה של פאני, בגוף ראשון. הדמות כמובן אינה יודעת איך הסיפור הנוראי הזה הולך להיגמר, ואנחנו הקוראים - שבינתיים כבר החלטנו שפאני בכלל לא בחורה מעצבנת וליבנו נקשר בגורלה - דווקא כן. וכמו במקרה של יצירה ספרותית אחרת - היומנים של ויקטור קלמפרר (שהם כמובן לא בדיוניים), יש לנו דמות אותנטית שמספרת בגוף ראשון את גורלה (כמובן שיומני קלמפרר, גם אם בארת לא מזכירה אותם כהשראה, הם בהחלט בסיס להשוואה - שכן קלמפרר עצמו הוא דמות מעצבנת לחליפין, בהחלט לא "אדם גדול מן החיים", אלא אדם אותנטי, שלפעמים מתלונן על דברים קטנים, או מתעניין בדברים שוליים, בדיוק כמו פאני).
הידיעה ההיסטורית הזו הופכת לכבדה יותר ויותר על הבטן של הקורא לקראת הסוף, כשברור לכל אדם משכיל, לאן העלילה מובילה.
בסוף הספר יש מפתח שבו מסופר על כל הדמויות ההיסטוריות האמיתיות שמוזכרות בספר (גם זה אצל בארת אותנטי: פאני מן הסתם מכירה, אינטימית או ברפרוף, אנשים מתחום התיאטרון או מבקרת בעסקים שהיו ידועים באותה תקופה ; אבל כמובן לא מזכירה אנשים ידועי שם שלא קשורים לעולם הפנימי הבדיוני שלה); וגם על המחקר המעמיק שביצעה בארת'.
5/5 כמובן , יהיה נחמד אם תורם הכפפה ויתורגם לעברית.
נ"ב : בימים כאלה אי אפשר להתעלם מן המחשבה החולפת - מה אם אנחנו חיים בתוך תקופה כזו? מתעסקים בשטויות בזמן שהעולם הולך ונשרף בדרכים כאלו ואחרות? וכמו פאני בתחילת הספר, יותר עסוקים במה תהייה התלבושת שלנו לנשף, בזמן שיש חורשי רעה ממש מעבר לפינה? וכמו בכל סיפור על השואה - איך היינו פועלים אם היינו "לא מעורבים"? כמו הקולגה שמלשינה על פאני? כמו החברה הכי טובה שמנתקת קשרים אט אט? כמו החבר הטוב שמנסה לעזור כמיטב יכולתו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה