אנט גרושנר // Annett Gröschner // גלידה "מוסקווה" // Moskauer Eis

 יש לי כל כך הרבה מה לכתוב על הספר הזה, שאני בוודאות הולכת לחזור לרשומה הזו ולהוסיף פרטים או רשמים. למעשה, סביר שאני אחזור לספר עצמו, כי כמו הספר האחר של גרושנר שקראתי, Walpurgistag, גם הספר הזה מלא רבדים (הספר הזה אגב קשור, ברמה עלילתית מסוימת, ל"וואלפורגיסטאג", שם שהייתי מתרגמת כ"יום המכשפות", אבל ממש לא חייבים לקרוא אחד כדי לקרוא את השני). בקיצור אמל"ק: ספר ששייך לקטגוריה של לקנות ולשמור בבית. 

אולי אתחיל מן העובדות: לקראת חג המולד 1991, קצת אחרי נפילת הקומוניזם ואיחוד גרמניה, מוזעקת אניה קובה לעיר הולדתה, מגדבורג. סבתא שלה בבית חולים, אבא שלה לא ענה לטלפונים - אז הבאה בתור לביקור ושחרור הסבתא מבית החולים היא אניה. אניה יוצאת לדרך ורוב הספר עוסק כביכול בביקור שלה במגדבורג בין חג המולד של 1991 והסילבסטר שמבשר את תחילת 1992. 

אניה קובה נולדה ב-1964 וליתר דיוק: ביום הראשון של 1964, כלומר ב-1 בינואר (גרושנר נולדה ב-7 בפברואר אותה שנה במגדבורג, וכנראה יש קווים אוטוביוגרפיים מסוימים בסיפור). אביה של אניה הוא "מדען קירור" ועוסק בהקפאת דברים. כמו ב"איה פלוטו" הסוציאליסטי שבו הפרה נוזפת בפלוטו ששואל אותה אם היא עושה קצפת, שהיא עושה חלב לגבינה, כך ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית מתעסקים במכון הקירור בדברים חשובים כמו איך להקפיא מוצרי צריכה שונים מול "כלכלת חסר" קומוניסטית טיפוסית, אבל גם בכל זאת בייצור גלידה. 

אבא של אניה אחראי למעשה על ייצור סוג הגלידה "מוסקווה", שאם שואלים את אניה, הוא גלידה נפלאה ואם שואלים את תושבי מזרח גרמניה, גם בזמן הקומוניזם, הם נוטים שלא להסכים. אגב, אני עם אניה. אמנם לא ברור אם "גלידה מוסקווה" של אבא שלה היא אותו דבר כמו מה שנפוץ היום (מן הסתם הספר אינו דבק במציאות), אבל הגלידה הזו, למשל מתוצרת "פלומביר" היא בהחלט דבר מופלא ואולי הטובה שבגלידות התעשייתיות (כן, יותר טובה מכל הבנימין וירמיהו למיניהם). 

פוליטיקה של גלידה: מסתבר ש"אדקה" שינו את שם הגלידה המוסקוואית שלהם, והיא נקראת כיום "גלידה קייב" . לפחות ככה נראה בתמונה שמצאתי אונליין

בחזרה לספר ולקרקע המציאות (העלילתית). כשאניה מגיעה הביתה, לבדוק למה אביה לא עונה, היא מגלה אותו קפוא. כלומר, בתוך אחד המקררים. מכאן הספר הולך בשני קווים לא מקבילים, אלא מתנגשים: זכרונות של אניה ממדינה מתפוררת שאין בה שום דבר נורמלי; מציאות החיים בשבוע וחצי שבין חג המולד לשנה החדשה, בין גילויו של האב במקרר ומותה של הסבתא; ובמקביל, עלילה סוריאליסטית על מה שכביכול באמת התרחש במכון הקירור וההקפאה. 

הספר של גרושנר , בגלל השילוב הזה בין סוריאליזם מוטרף למציאות נושכת, לאו דווקא מתאים לכולם . יש בו גם אלמנט חזק של "זר לא יבין" - ובכל זאת אני בתור זרה הבנתי איך משפחה יכולה להיות מחניקה ומשונה אבל גם אהובה; איך סביבה וחברה יכולות להיות דכאניות וגם להרגיש כמו בית; ואיך גם אחרי ה"שחרור" מכל אלה, אנחנו לא משוחררים לגמרי ולפעמים - נו, באמת, חיכיתם למשחק הלשון הזה - קפואים בקיבעון שהושרש בנו. כי אולי למרות שמדובר במדינה אחרת, שכבר לא קיימת, גם אנחנו מכירים את הסוריאליזם הזה. מי מאיתנו לא התפלא בפעם הראשונה שלא פתח תיק בכניסה לקניון, למשל. 

הסוריאליזם של גרושנר הוא עדין, כזה שבו לא ברור אם בכל זאת אין בו מקום למציאות (שכן הוא מבוסס על רעיונות אמיתיים בשולי המדע האמיתי); הקשר בין הקפאת גלידה או מוצרי מזון ובין הקפאת המציאות לטובת מציאות אלטרנטיבית, טובה יותר (לדעת המוקפא) הוא פחות בוטה למשל מאשר בסדרת הרשת הסאטירית (והדי משעשעת) 

Mondbasis DDR - ובקיצור - כפי שאימל"קתי: שווה קריאה. 

(הסדרה על Mondbasis DDR אגב פותחה על ידי מעצב ממוצא מערב גרמני שהפך אותה לעסק של ממש. כמו שאומרת אלאניס, אתם לא חושבים שזה אירוני?)

פולה דיילי // איזה מין אמא את // Just what kind of mother are you

כמה פעמים קורה לנו שאנחנו מסתכלים על מישהו ומחליטים שהחיים שלהם הרבה יותר בשליטה משלנו? המדיה החברתית כמובן תורמת לכך: לעיתים רחוקות נחשף בה המאבק, לעיתים הרבה יותר קרובות היא מציגה תמונה מעוותת של מציאות חלומית. ואנחנו כנראה אוהבים לקנות את זה. אנחנו יודעים שאין מצב ש Tradwives יכולות לחיות כמו שהן חיות (כן, כמובן ש-yesteryear ברשימת הקריאה שלי), שאינפלואנסרים של מסעדות בעצם הולכים אליהן בחינם כקידום מכירות, וגם שיש סיכוי שהשכנה שנראה שהכל מתוקתק אצלה בעצם סובלת - ועדיין כנראה הטבע האנושי גורם לנו לרצות להאמין שאנחנו הפגומים אבל שיש מושלמות. 

ולתוך החלל הזה נכנסת גם ליסה קליסטו , הגיבורה של פולה דיילי ב- Just what kind of mother are you. היא עובדת במקלט לבעלי חיים, בעלה נהג מונית, בני מעמד בינוני נמוך שנאבקים - מול מטלות היומיום (והלב של ליסה לא מאפשר לה לאכזב בעלי חיים נטושים), מול קשיים כלכליים, מול גידול ילדים והגילוי הזה בתשע בערב שצריך להביא מחר עוגה או להכין פלקט או ששוב את האמא ששכחה לתת כתף לאירוע של הכיתה. 

והאמא של החברה הכי טובה של הבת שלה היא המתוקתקת. עד שהיא לא, כי הילדה נעלמת. 

הרומן עובר בין שלושה קולות - כולם מאוד אותנטיים: ליסה בגוף ראשון, פדופיל שמסתובב בשכונה בקול שני והאדם השלישי הוא ג'ואן אספינל, הבלשית שמופקדת על פרשיות ההיעלמות של הילדות. כמו ספרי מתח טובים, הוא קודם כל הערה חברתית על יחסי הכוחות החברתיים בכפר, על הטבע האנושי, לפני שהוא תעלומה שצריך לפתור - אבל יצוין שבערך בחצי כבר לא רציתי לנוח מן הקריאה. 

הדמות של ג'ואן כזו שהייתי רוצה שהסופרת תהפוך אותה לסדרה. 

לא תורגם לעברית ככל הידוע לי. 

יש סדרה של ה-BBC שכנראה מבוססת על הספר. אולי היא טובה (לא צפיתי), אבל לפי מבט בתיאור שלה, הורידו את הדמות של ג'ואן והפכו את הדמות של ג'קי, הדודה המסכנה של ג'ואן, לדמות של אמא קשת יום שהיא אחת מן ה"קבוצה" (או המציאו דמות חדשה שדומה קצת במאפיינים לדודה ג'קי). שזה כבר מאכזב, כי כאמור הדמות של ג'ואן הייתה חביבה עלי וגם בגלל שבהתחשב בכך שהתיאור של ג'ואן מתייחס גם לסבל שלה בתור אישה כבדת משקל ובעיקר עם חזה ענק שעושה לה כאבי גב, יש ריח של שמנופוביה בביטול הדמות. 

לורנס בלוק // Lawrence Block // מוותרת על תרגום משחק המילים הזה: Burglars Can't Be Choosers

ספרות קלה ופופולרית משקפת לעיתים קרובות את רוח הזמן שלה. אני קוראת בעיקר ספרות כזו (ומעט מאוד ספרות גבוהה ועל-זמנית, למרות שזה כמובן נכון גם לעיתים קרובות עבורה). ברני רודנבאר (Bernie Rhodenbarr), הגיבור של הספר הזה (שיצא לאור ב-1977) הוא במובנים רבים שיקוף של רוח הזמן שבה הוא חי. 

אם רוצים לגלות משהו על מישהו, או לנסות ליצור איתו קשר - אנשים נמצאים בספרי טלפונים (לכו תסבירו למישהו בתיכון היום מה זה בכלל ספר טלפונים) - ובטוח שאי אפשר לעשות עליהם גוגל ולגלות הכל עליהם, כולל דברים שהם אולי היו רוצים שלא תדעו. 

אם רוצים להיכנס למקום נעול שבו אתם לא רצויים, לא צריך שום ציוד הייטק, רק ידיים טובות וידע בפריצת מנעולים. שזה מה שיש לברני רודנבאר. הוא פורץ, ואחד שבדרך כלל לא נתפס, אבל כבר שהה בכלא. 

אם אתם גרים במנהטן, אתם בטוח נוסעים בתחתית (מה זה אובר?), אתם שוכבים עם כל מה שזז (מה זה איידס? כן - ב-1977 סביר שהאדם הממוצע במנהטן השתרלל חופשי בלי לדעת מה זה), אתם רואים הרבה טלוויזיה (מה זה נטפליקס? למעשה, מה זה וידאו? כן, בשנים האלו עדיין מכשירי וידאו ביתיים לא היו קיימים). אולי אתם גם מעשנים (לא ממלא תפקיד עצום בספר) או רוקדים דיסקו (שוב, זה מספר אחר). 

כתבתי בהקשר של קמאל קיאנקאיה של יאקוב ארג'וני שמעניין ומשונה לראות את המיושנות של 1982 דרך עיניו של קמאל. גם במקרה של ברני, סוף שנות ה-70 משתקף דרך עיניו. ברני הוא פורץ, במובן של גנב, לא במובן של בעל עסק לפריצת/שבירת מנעולים. הוא נשכר כדי לחלץ חפץ מדירה, בדירה נמצאת גופה והוא נחשד שרצח אותה (כמובן שהוא חף מפשע). העלילה כמובן מתמקדת בניסיון שלו להוכיח את חפותו, מין אחד ה-tropes הרגילים בספרות הפשע. 

יש גם הרבה הומור בספר, והרבה סלנג יהודי ובכלל מין נוכחות יהודית לטנטית (משערת שבלוק בעצמו הוא יהודי), ולמרבה הצער גם זה אנכרוניסטי בעידן הנוכחי, שבו הרבה סופרים יהודיים דווקא מסתירים את היהדות שלהם בדרך להצלחה (הבולטת שבהם היא סופרת שמתישהו אסקר, שרה כהן - שידועה יותר בשם הבלתי-יהודי בעליל פרידה מקפאדן). 

מומלץ? ספר משעשע וקליל, רק קחו בחשבון שזה ספר בן 49 שנים ויש משהו בכתיבה, בצורה שבה מסוקרות הדמויות וכו' - שהוא מאוד 1977. לא שיש משהו רע בזה. זאת גם השנה של סטודיו 54, של "שגעון המוזיקה", "ראשים מדברים" שחררו את אלבום הבכורה שלהם, "מלון קליפורניה" הושמע בכל מקום, "מלחמת הכוכבים" הוקרן על מסכי הקולנוע ואם מדמיינים את ברני רודנבאר בתוך כל זה, אולי דווקא מעניין לקרוא את הספר. 

בלוז תפוחי אדמה // Kartoffelblues // רולנד קירש // Roland Kirsch

 עוד ספר גרמני שאף אחד לא שמע עליו ואני משערת שלקחתי אותו כי היה בחיני-חינם. ואכן, לחינם. אז אמל"ק : קצת מאכזב, אבל בכל זאת טוב שקראתי. 

רוברט קרומפ הוא בלש ("קומיסר", כמו בשיר של פאלקו, אבל למעשה מדובר פשוט במילה "פקד"). הוא בלש כנראה קצת אפור, מיושן, לא פופולרי בקרב חבריו בעיר הגדולה פרנקפורט, וגם לא פופולרי בקרב פרודתו/גרושתו. ומקבל הוראת העברה לאיזו עיר קטנה בדרום המדינה (זה משהו שפחות מוכר בישראל - אבל בגרמניה עובד ציבור יכול להיות מועבר על ידי הרשויות למקום שבו צריכים אותו, לדעתן. בדרך כלל לא עושים את זה למישהו ללא הסכמה ובאמצע הקריירה במקום אחר, ואולי גם זה מעיד משהו על כמה קרומפ אהוב על המעגלים החברתיים והמקצועיים שבהם הוא מסתובב). 

אז קרומפ עובר ועוד לפני שהוא באמת מתמקם - ביום המעבר שלו - יש רצח בעיר הקטנה שאליה הוא הגיע. מכיוון שהוא לא מכיר את העיר, מצורף אליו שוטר צעיר בשם פלוריאן הארטוויג. מפה הספר הוא בעצם "תיאור צבעוני" של עיירה קטנה בהסן ושל היחסים הנבנים בתוך היחידה - קרומפ, פלוריאן, המזכירה ז'אנין, המפקד וכו'. הפשע עצמו (או הסיבות לו) קצת בנאליות והמתח לא לחלוטין מחזיק. בתחילת הספר יש עוד שני פשעים שמתקיימים במקביל בעיר (וגם אותם הם פותרים), אבל בלי שבעצם הדברים הזה מוזכר יותר מדי עד כמעט סוף הספר, ולכן בכנות לגמרי שכחתי שהם קיימים. 

אני גם מדי פעם מזכירה את סוגיית הייצוג בספרים ואני דווקא לא מאלה שמחפשות שכל ספר יעשה V על כל סעיף בסעיפי הייצוג והשיקוף של החברה. אבל בכנות, משונה לראות ספר שמספר על עיירה גרמנית בימינו, ועוד מערב גרמנית (הוא יצא לאור ב-2015) והדבר הכי זר שיש בו זה בעלים של מסעדה יוונית (באמת? אין בכלל טורקים בעיר שמתוארת כעיר תעשייה קטנה?), והנשים היחידות שיש בו הן מזכירות וחברות/נשים-של, וכמובן-כמובן שאף אחד לא קוויר. אני לא מפקפקת שהחברה בגדול הרבה יותר שמרנית במקומות כאלה, אבל גרתי וביקרתי במקומות כאלה. גם בפינות הכי נידחות של מדינות כמו סקסוניה יש ייצוג לכל חלקי החברה. אז באמת שאני לא רודפת אחרי ייצוגים בכח, ואולי בכלל לא הייתי שמה לב אם לא היו קוראים לזה Kartoffelblues, וקרטופל זה הרי גם קצת כינוי בדיוק לסוג הזה של הגרמנים, שגרמניה בשבילם נמצאת עדיין ב-1952 בערך. או 1972, או לא יודעת מה - אותה תקופה שבה קמאל קיאנקאיה של יאקוב ארג'וני מסתובב בהסן (1982). 

מצד שני, זה מתחבר יפה לטכנופוביה של קרומפ (gag חוזר ומשעשע בספר: קרומפ ממונה עם הגעתו גם למתאם של המחלקה עם מחלקת ה-IT, למרות שהוא בקושי יודע איך לפתוח אימייל), לסוג האנשים שהוא חוקר בסיפור ובכל מקרה לאווירה הכללית של הספר. 

כמה? גיליתי ש-Goodreads מאפשר לתת עכשיו חצאי וחלקי נקודות. הידד! נתתי 2.5, שזה הרבה פחות מן הממוצע הכללי של הספר שנתנו אחרים, אבל אין לי לב לתת פחות לספר שבכל זאת יש בו כמה דמויות חביבות ומאופיינות היטב, גם אם הוא לא הכי טוב שאי פעם קראתי מסוגו. 

כשכל הקשרים ניתרים // Wenn alle Stricke reißen // באטה ורה // Beate Vera

 ראשית, התרגום הקלוקל לעברית של כותרת הספר הוא כמובן חלקי במיוחד, אבל לזה אני אגיע עוד שניה, קודם אציג את הספר. 

 Wenn alle Stricke reißen הוא הספר השני בסדרת "לאה שטרום" של באטה ורה, סדרת שהיא "מותחני פרובינציה מברלין". הכל משחקי מילים שצריך להסביר למי שאינו שוחה בתרבות הגרמנית ולמרות שגם אני רק שחיינית מתחילה, אנסה להסביר: 

• -  Wenn alle Stricke reißen: מדובר במונח שהגיע לגרמנית מתחום הימאות (אגב, הרבה מטבעות לשון גרמניים ניתנים לתרגום ישיר לעברית, כי המון-המון מגיע מן המקורות או ממשפטים דומים ביידיש, אבל זה דווקא מתחום הימאות, תחום שאנחנו יחסית חלשים בו... בכל מקרה, מדובר במונח שמשמעותו "אחרי שכל הקשרים/הכבלים ניתקו" (בסירה, בזמן סערה), זאת האפשרות האחרונה. כלומר, "כששום דבר אחר לא הולך", כשכלו כל הקיצין. שגם זה נראה לי תרגום טוב, רק שאין בו קשרים, אז סתם הלכתי על תרגום מילולי. בכל מקרה לא נראה לי שהספר הזה מתורגם בקרוב לעברית, אז לא אסון גדול שהחלטתי בעצמי מה יכולה להיות הכותרת. 
• - אם היה נדמה מכך שכתבתי שזה "לא אסון גדול", שאני חושבת שהספר לא טוב אז : ההיפך! ספר מקסים. נופל פעם-פעמיים למלכודות קטנות של סטריאוטיפים לעוסים, אבל בתור אחת שמאוד מחבבת את ה"פרובינציה הברלינאית", מדובר בספר מקסים ואולי חבל שלא מתורגם (אבל אכן מאוד נישתי). אז מה היא ה"פרובינציה הברלינאית"? כפי שסיפרתי קצת בסקירות של מספר ספרים - בגרמניה מאוד נפוץ תת-ז'אנר של "רומן פרובינציה", שבו לצד עלילת פשע, יש גם "תבלין מקומי": ב"מוות על הפיסטה" זה קשור להיותו של האזור מוקד סקי; ב"שתיקה של ברודסבי" זה אישיותם הססגונית של אנשי הצפון השתקנים והקשוחים; ב"דם ופומפרניקל" זה בולט אפילו בכותרת - עיירה באזור מינסטרלנד, עם דיאלקט, אוכל טיפוסי ו"צבע מקומי". 

• וברלין עומדת כביכול מנגד - זאת העיר הגדולה! מה פתאום פרובינציה? אבל לאה שטרום מתגוררת ממש בשלהי העיר, וגם אם היא הייתה חיה בצנטרום של הפיילה, היא עדיין הייתה פרובינציאלית. בספר הראשון היא מטיילת עם הכלב על תוואי החומה ומגלה גופה; בספר השני לאה האלמנה מעורבת בסיפור דרך החבר החדש שלה - שהוא הבלש שחקר את הפשע שבספר הראשון. 

הפשע יוצא דופן במיוחד (והסופרת מפזרת כמה רמזים מטעים, יענו "מליחים אדומים" - Red Herrings - אחד מהם משמעותי במיוחד). אבל מאחוריו מסתתרים גם פשעים כל כך יומיומיים שאנחנו לא ממש מתרגשים לשמוע עליהם - אלימות במשפחה. אלימות במשפחה ונגד נשים, פשעים לצערנו כל כך יומיומיים, הם מה שעומד מאחורי כל מה שקורה - גם אם בעקיפין. יתכן והמחברת ורה יכלה לעשות יותר עם הנושא הזה, אבל דחילק, מדובר ב-Cosy Mystery עם חיים בשלהי ברלין וטיולים עם הכלב, כמה אפשר להעמיק בלי שזה יראה מלאכותי? עדיף ספר כתוב היטב (וכמעט לכל אורכו הוא כתוב טוב מאוד, כאמור יש כמה קלישאות פצפונות) על ספר שמנסה גם להיות ספר עלילתי וגם שיעור אזרחות דידקטי. 

מומלץ מאוד, הגרמנית לדעתי לא מאוד מסובכת למי שכבר קורא גרמנית (כלומר אין דיאלקט, סלנג וכדומה). 

"החיים אחריך" // After You // ג'וג'ו מויס // Jojo Moyes

"החיים אחריך", כלומר After You של ג'וג'ו מויס הוא ספר המשך לרומן "ללכת אחריך" של אותה הסופרת. מי שלא מכיר, יכול לקרוא בוויקיפדיה ואם לא אכפת לכם מספוילרים, אז בספר הראשון נרקמת מערכת יחסים יוצאת דופן בין לואיזה, בת למעמד הפועלים שמחפשת עבודה; לבין ויל, בן למעמד העליון שרתוק לכיסא גלגלים אחרי תאונה - והיא המטפלת שבו. הספר היה להיט עצום (שעובד גם לסרט), וגם אני קראתי אותו - כך שההמשך היה אי-שם ברשימת הקריאה שלי - וכשנפל לידי, קראתי אותו. 

תוך כדי שאני קוראת אותו נתקלתי בחצי עין בפוסט שמתלונן שבספר אחר של מויס, "להיכנס לנעליה" (שגם הוא תורגם לעברית) יש דמות סטריאוטיפית של יהודי רודף בצע ורשע, שהעוזר הרשע שלו הוא כמובן ישראלי בשם אבי. מה שמוריד לי מאוד מלשבח את מויס ואני חייבת להודות שאת הפרקים האחרונים של הספר, בלי קשר לטיבו, קראתי מתוך רצון לכעוס קצת על מויס. מישהו היה מתאר לעצמו שסופרת תכניס לתוך ספרות צ'יקליט קלילה דמות שלילית וסטריאוטיפית של שחור / אסיאתי / מוסלמי ותצא מזה בלי "ביטול" מכאן ועד טימבוקטו? אבל, כמו שבריטי אחר, דיוויד בדייל, כתב, "יהודים לא נחשבים" (פה ב"גוד רידס"). תהיי קקי אנטישמית, לא תצטרכי לשלם על זה (אגב, נכתב, נערך ופורסם לפני אוקטובר 2023. מן הסתם, אנטישמיות הייתה קיימת גם לפני כן). את יודעת מה ג'וג'ו, שמחה שלא שילמתי על הספר הדפוק שלך. 

ומילא אם ג'וג'ו האנטישמית הייתה כותבת פה ספר טוב. נכון, מדובר בצ'יקליט אז למה בדיוק אני מצפה. אבל "החיים אחריך" הוא ספר קצת איטי, קצת מדכא, הרבה תבניתי, שעוסק כמובן בחיים של לואיזה אחרי ויל, כמה היא מדוכאת וכמה הישועה שלה עוברת דרך טראומות אחרות שבהן היא מעורבת, במיוחד "ילד בעייתי ככלי עלילתי". אל תדאגו, בסופו של יום הכל מסתדר - הילד הבעייתי (נערה במקרה הזה), נעלמת ברגע הנכון; לואיזה מתקדמת בחיים בדיוק ברגע הנכון; ואפילו הרומנטיקה מתקדמת בדיוק לאיפה שרוצים ברגע הנכון - הכל. בצורה די צפויה, כל פיסות הפאזל מתארגנות בדיוק כמו שהקוראת הייתה רוצה. 

הכי משונה אגב שגיליתי שיש ספר שלישי בסדרה ולמרות שהשני היה גרוע והסופרת אנטישמית, אני תוהה אם לקרוא. כי אני כבר מושקעת. היו גם סדרות טלוויזיה שהמשכתי לראות למרות שהפכו לאוויליות. 

נתתי 2, שזה הפחתת חצי נקודה על האנטישמיות בספר אחר בכלל של המחברת, כי גם בלי האנטישמיות, זה ספר די פושר וצפוי שלא יקבל יותר מ-3 נקודות בלחץ, וגם זה רק בגלל שהז'אנר עצמו הוא כזה שיש בו תבניות צפויות, אבל צריך לדעת לעבוד איתן. אה, ולא להיות ביטץ' אנטישמית (נראה לי שהביקורת הזו תיערך אם וכאשר אני ארגע ...) 

אלכס בר / Alex Beer - הפרש השני / Der zweite Reiter

אז שוב רומן בלשים היסטורי. 

הכותרת "הפרש השני"(Der zweite Reiter) מתייחסת כנראה לפרשי האפוקליפסה: אחרי המלחמה באים רעב, מחלה ומוות - ואת כל השלושה יש בספר הזה, שמתרחש בווינה של קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה. עיר שהייתה פעם בירה גאה של אימפריה רב-לאומית, ולא רק שהפסידה במלחמה ואת האימפריה שלה, אלא סובלת מכל מכה אפשרית. 

בעיר הזו עובד אוגוסט אמריך, הבלש של אלכס בר (Alex Beer), שזה הספר הראשון בסדרה שלו. הוא בלש משטרה זוטר, שבתחילת הספר חי עם אישה שאינה רעייתו, אך בעלה נעדר וכנראה נפל במלחמה. הוא עצמו סובל כנראה גם מקצת פוסט טראומה מן החזית האיטלקית, וגם מפציעה מטרידה שמכאיבה לו מאוד. הוא גם מגלה תרופת פלא שקצת עוזרת לו להתמודד עם שניהם - הרואין, שעדיין היה חוקי לגמרי בתקופה ההיא. חיים קצת עלובים - כמו חייהם של כמעט כל תושבי וינה אחרי המלחמה - אבל יחסית יציבים. 

אבל כמו שקורה לבלשים בספרים - תיק אחד שאמריך מסרב להרפות ממנו, שהולך ומתפתח, מביא את אמריך למסע לתוך השאול. לעולם התחתון הווינאי, מן הצד השני של המאזן בין שוטרים לפושעים; לגילוי סוגים שונים של קיום עלוב אנושי: בין אם מדובר בעובדת מין חולת שחפת, דרי רחוב וביוב, ילדים שאוספים מכל הבא ליד כדי לשרוד את היום הבא, נכי מלחמה וגם בני אצולה ומעמד עליון לשעבר שלא בדיוק מבינים איך זה קרה להם. 

יש את מי שגם מרוויח מכל המצב: אלה שגונבים חבילות סיוע שנועדו להאכיל ילדים ולספק תרופות חיוניות כדי למכור אותן בשוק השחור; אלה שמנצלים את המצוקה של האומללים האלה למכור להם חלום של הגירה לדרום אמריקה (ולקחת את הכסף איתו). 

נכי מלחמה מקצבים נדבות

וכמובן, צל המלחמה עצמה אינו נוכח רק בפצועים, בפליטים, ברעב ובמחלות אלא גם בשאלה על הדברים שעשו יחידות אוסטריות בשדה הקרב. כמו שכנראה אופייני למין האנושי, אמריך (ושאר תושבי וינה) ברובם לא רוצים להאמין. לא רוצים להאמין שהצבא האוסטרו-הונגרי ביצע פשעים זוועתיים נגד המין האנושי. מי רוצה להאמין ש"בחורינו הטובים" מאמינים ש"אם לא נשחת את כולם, התינוק שיגדל ירצה לנקום ויהיה האויב הבא"? ש"צריך להרתיע אותם" מלהיות פרטיזנים, גם במחיר שחיטה של נשים וילדים? שצריך לשרוף כפרים שלמים כאסטרטגיה? 

הוצאה להורג של כפר סרבי, כולל נשים, 1916

אבל ההכחשה הזו, שדברים כאלה קרו (ולאו דווקא כיוזמה מקומית של איזה פסיכופט שגויס לצבא, אלא גם מדרג המפקדים), היא חלק מן התמונה הכללית. זאת חברה שלמה בפוסט טראומה שמתקשה להאמין שיתכן שיש דברים מורכבים: היא גם סובלת וגם אחראית בצורה כלשהי לסבל מזוויע שחוו אחרים, מי שהיו ה"אויב". 

לא רק לסוגיות אקטואליות אני יודעת לקשר (מה פתאום, לא דיברתי בכלל על היום בפסקאות הקודמות). אני יכולה לקשר גם לתרבות הפופ העכשווית. הספר מתאים לסרט האופנתי של התקופה הזו: כמו אודיסאוס, גם הוא עורך מסע לתוך השאול; אבל בניגוד לאודיסאוס, המטרה היא למצוא את האמת. וגילוייה לא מביא לישועה כלשהי (חוץ מ-אולי- דין וחשבון עם הרוצח). הקיום העלוב של וינה, הסבל של אנשים שהוא מכיר, ממשיך גם אחרי שהתגלתה האמת והסתיים הספר. 

הערת צד: לא ראיתי את הסרט של נולאן וגם לא נראה לי שיש לי סבלנות לראות אפוס ארוך כמו שנולאן התכוון (ר' מימ למטה). אבל העלילה של האודיסיאה מוכרת לי, כך שאם היא לא תואמת את עלילת הסרט, איתכם הסליחה. 

מפה אולי אגע קצת באיכות הכתיבה והמחקר. אלה , כפי שציינתי כבר בהקשר של הסקירה שלי של הספר "נשף סמרטוטים", שני דברים שונים - יתכן מחקר מעולה אבל ניסיון להקיא את כל החומר; או כתיבה שבגלל הרצון עלילתית לקשר בין אנשים או נושאים, מזייפת קצת את המחקר ההיסטורי. הפרש השני בהחלט שייך למדף הנדיר של אלה שהצליחו לאזן בין עלילה טובה לבין מחקר מדהים ושימוש בשפה שנכונה לאותו זמן (אה כן, רק לקוראי גרמנית מתקדמים - וכאלה שמוכנים לחפש מונחים מאותה תקופה בגוגל, כאלה שאין בהם כיום שימוש - או כאלה שאין להם שימוש מחוץ לניב הווינאי). המחקר כל כך מדהים שכבר בכמה נקודות בספר חיפשתי את המקומות שאני מכירה בווינה שהוזכרו בספר - ובאחרית הדבר שלו יש אזכור מדוקדק למקומות, ברמה שאם הייתי מעריצה שרופה, הייתי יכולה לעשות לי טיול בעקבות הספר בווינה. 

למי שאינו קורא גרמנית : הספר תורגם לאנגלית בתור The Second Rider. ואם יש מישהו שמחפש לעשות תרגום לעברית: לדעתי מספר מעולה, ואכן מומלץ. לא בטוחה שיהיה קל לתרגם את הניב הווינאי והביטויים (חלקם גזענים וכו') לעברית, אבל יאללה מתרגמ/ת מוכשר/ת, לכו על זה. 

זהו הספר הראשון בסדרת אוגוסט אמריך, ואין לי ספק שאני אחטוף את השני.

"מרגל מטבעו" (A Spy by Nature), הספר הראשון בסדרת אלק מיליוס, רוברט האריס

"מרגל מטבעו" (A Spy by Nature) היא הכותרת של רוברט האריס לספר הראשון בסדרת אלק מיליוס. 

מכאן אפשר להבין - מדובר בספר ריגול. כמו בלשים מקצועיים, גם מרגלים מתחלקים בגדול לשני סוגים : אלה שהם אמיצים נועזים שמצליחים לתעתע במי שהם מרגלים אחריו; ובירוקרטים אפורים שלמעשה אין הבדל גדול בינם לבין כל פקיד מדינה אחר. 

מיליוס שייך קצת לז'אנר השני, אבל גם מאוד מאוד לז'אנר שלישי: מרגלים שאינם מרגלים מטבעם, בניגוד לכותרת של האריס. או אולי כן. מיליוס הוא לוזר מטבעו. אבל אולי דווקא גם מרגל מטבעו. 

מכאן, מטבעו של הז'אנר, עשויים להופיע המוני ספוילרים, כך שאם מישהו נתקל בבלוג הזה (שביננו נועד בעיקר עבורי כתיעוד קריאה ולכן לעצמי אין לי בעייה לעשות ספוילרים על ספר שקראתי) - ראו הוזהרתם. 

מיליוס הוא קצת לוזר. בתחילת הספר אנחנו פוגשים אותו כשהוא עובד בעבודה שהוא אינו מרוצה ממנה, לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה אחרת (ויש בה מן השקרנות), וכמעט מגויס ל-SIS, שירות המודיעין הבריטי (מה שנקרא MI6). הוא מסונן החוצה, כי עולים עליו ששיקר על משהו. אז זהו? לא זהו. הוא מגויס לאיזשהו פרויקט מפוקפק - באופן שלא בדיוק ברור מה רמת האימון שהוא מקבל כדי להפוך ל"מרגל מטבעו". ובלי להיכנס לפרטי הפרויקט, הוא מסתבך בשקרים של עצמו ונכשל. 

כלומר, לא מרגל בירוקרט רגיל, אלא מרגל בירוקרט לוזר, כי הוא אדם לא-אמין. 

האם זה ספר "מציאותי"? עד כמה שספרי ריגול באופן כללי קצת מושכים אותנו לעולם נסתר שאין לנו מושג מה קורה בו?

מצד אחד, חפפנות אינה זרה לי כישראלית - ולצער כולנו, אחרי 7 באוקטובר, כנראה שאפשר להגיד ש"חפפן מטבעו" היא כנראה הכותרת המתאימה לתרבות הסמוך וה"יהיה בסדר" הישראלית. אם הצד השני מתוחכם מספיק ומרדים אותנו עם מזוודות של דולרים מקטאר וקונספציות. 

גם חוסר מקצועיות באימון המרגל כמו שמתגלע בספר הבדיוני הזה, הוא כנראה לצערנו לא לגמרי לא בידיוני. אנחנו כמובן לא יודעים מה קורה היום - אבל אנחנו יודעים שאנשי "הפרשה" נשלחו למשימותיהם עם מינימום אימון, עם מינימום ידע איך יתמודדו עם חקירות אלימות ועם עינויים, עם מינימום הדרכה כיצד לא להיתפס. הם היו צעירים יהודים-מצריים "רגילים", לא איזה גיבורי-על, שהתגלו כגיבורי-על אמיתיים למרות הפשלנות של הבוסים שלהם. 

מצד שני, איכשהו, האפרוריות הזו, שגם מסתובבת בתחום האפור; ההסתבכות בשקרים; העובדה שלא ברורה בדיוק הנקודה והמטרה - קצת מאכזבות. ובשורה התחתונה - מיליוס כאדם פשוט אינו מעורר הזדהות או רצון לקרוא את הרפקתאותיו.  

האם אקרא את הספר הבא? שאלה טובה. 

איש הזיכרון Memory Man // דייוויד באלדאצ'י David Baldacci

יש כמה מרכיבים ב"איש הזיכרון" שאמורים לרמוז שאני לא אוהב אותו 

• הוא סופר-דופר רב-מכר של טיסות. נו, ברור שאני קוראת בעיקר ספרות פופולרית וקלה (ומן הסתם, אם משהו מכר הרבה עותקים, זה יכול להעיד שהוא מוצלח לסוגו), אבל עדיין יש לי רתיעה מרבי-מכר ש"כולם" אומרים שאתם "חייבים" לקרוא. אני לא חייבת כלום, חוץ ממדי פעם לאכול, לישון ולהתעסק בהיגיינה שלי. 

• הוא עוסק ברוצחים סדרתיים. למרות שאני מאוד אוהבת ספרי מתח (והם הרוב המוחץ של הספרים שאני סקרתי בבלוג הזה), אני לא אוהבת את הקונצפט של רוצחים סדרתיים. בדרך כלל מלווים לספרים (או סרטים/סדרות) עם קווי עלילה של רוצח סדרתי איזון הפוך בין כמות חוש ההומור וכמות האכזריות. החיים אכזריים מספיק גם בלי לקרוא ספרים על רוצחים סדרתיים 

• הוא עוסק באדם מגוון-נוירולוגית (יענו, Neurodivergent) ועל הנושא הזה כבר כתבתי כסקרתי את החטטן של בלינדה באוור (ראברנק) - עד כמה כתיבה על אדם "שונה" בידי אדם שהוא מן הסתם לא לגמרי שונה, מדויקת? לא הולכת לפי סטריאוטיפים? בלי לעשות ספוילרים, גם הרוצח/ת בספר הזה הם אנשים "שונים" ומעלים את השאלה הזו - בשני המקרים, אבל במיוחד במקרה של הרוצח/ים, מדובר באוכלוסיות שמופלות לרעה על ידי הרוב שהוא לא כמוהם. והספר, כאמור, נכתב על ידי מישהו ששייך ל"אוכלוסיית הרוב". 

ובכל זאת, מדובר בספר כתוב היטב. עמוס, סליחה - איימוס  - דקר Amos Decker היה בעברו שחקן פוטבול. בקרב שחקני פוטבול נפוצות פגיעות ראש, אבל במקרה שלו, פגיעת הראש הקשה גרמה לו לפתח יכולת זיכרון מבריקה. הוא גם שוטר לשעבר שפרש מן המשטרה אחרי שמשפחתו נרצחה, וככה מתחיל הסיפור שלנו - עם בלש שהוא מגוון-נוירולוגית (אך אינו אוטיסט, למרות שהוא משווה לאוטיסט במהלך הספר יותר מפעם אחת), עם רציחות די מזוויעות שהן בהחלט לא כוס התה שלי - אבל גם עם מהלכים מבריקים שמוליכים את העלילה המאוד מהירה. מכיוון שמערכת ההסקות של דקר היא בהחלט לא משהו שבני תמותה רגילים כמו הקורא יכולים להבין לפני שמסבירים להם, הסופר מצליח ברוב הספר להישאר צעד אחד לפני הקורא . 

כאמור, בלי ליצור ספוילרים, גם מי שמעורב ברציחות שייך למיעוט שונה מן האחרים. יהיו כאלה שירצו לטרוף לבאלדצ'י את הראש על הבחירה בביוגרפיה הספציפית הזו, בעיקר כשידוע שאנשים מן הסוג של הרוצח נוטים להיות טרף לאלימות הרבה יותר מאשר אנשים "רגילים". אבל הזהות של המעורב/ים גם מאפשרת לבאלדצ'י להוליך כמה מהלכים עלילתיים מעניינים בהקשר של יכולות ההסקה והזיכרון של דקר. 

וכך, למרות שמדובר ברב-מכר על רוצחים סדרתיים, יש לי רושם שאני הולכת לקרוא את הכרך הבא מתישהו. 

תורגם לעברית, אבל אני קראתי באנגלית אז אין לי הערות על התרגום. 

ב-Goodreads הוא אגב נמצא משום מה ברשימה Books That Everyone Should Read At Least Once, שכוללת בין היתר תותחים כמו "אל תיגע בזמיר" ויומנה של אנה פראנק. בל ניסחף, קוראים יקרים - אלה אילנות קצת גבוהים להיתלות עליהם. זהו ספר שיהווה הנאה והסחת דעת לרבים (ואכן הדירוג שלו ב-GR די גבוה), אבל בהחלט אינו ספר חובה - למרות שכאמור, למרות שאיני מחבבת את תת-הז'אנר שאליו הוא שייך, בכל זאת נהנתי. 

הטבחית של הימלר , פראנס-אוליבייה ז'יסבר

 את הספר הבא, הטבחית של הימלר, אני לא בטוחה שאני יודעת איך לאכול או לעכל. 

ראשית, הוא רומן היסטורי. בסקירה קודמת שלי, על הספר "Lumpenball", דנתי בכמה קשה לייצר רומן היסטורי טוב, שאינו שפיכת הידע הלא-רלוונטי של המחבר/ת על התקופה הנדונה, או זריקת שמות אינטנסיבית, אבל גם נאמן למציאות או לפחות למציאות בתוך היקום של הספר. הטבחית של הימלר, רוז, נפגשת בהרבה אנשים ידועי שם (ויש לה הרבה להגיד עליהם, כולל כמובן על האיש שבכותרת) ויש פה בהחלט ניים דרופינג רציני; ועוברת כמה מן התהפוכות הכי זוועתיות של המאה העשרים: איתרא מזלה והיא נולדה ארמנית באימפריה העות'מנית, כך שכבר בילדותה חווה רצח עם זוועתי. משם היא מתגלגלת לצרפת, חווה זוועה נוספת, חווה את השואה והכיבוש הגרמני ומקנחת ב"מהפיכת התרבות " בסין. הכל בטון לאו דווקא תמיד רציני ובעיקר כזה שמהדהד סיפורי הרפתקאות. ואיך זה יושב טוב על הנושא של הימלר, השואה וכו', אני אחזור, אבל לפני כן - נקודה נוספת. 

השעטה הזו לאורך כל המאה העשרים (רוז בת 105 בסוף הספר) מציג, מכל הדברים - את רוז כסוג של פורסט גאמפ, רק בהקשר של זוועות ההיסטוריה של המאה העשרים. אבל לפורסט גאמפ יש מעט מאוד עניין בסקס , זה דווקא אחד המאפיינים המעניינים של אישיותו. לרוז יש המון. למעשה , סקס הוא בעיניה בעת ובעונה אחת כלי ציני להשגת מטרות וכלי חיוני להשבעת רעב רגשי. ואם המחבר - פראנס-אוליביה ז'יסבר - עובר מזוועה היסטורית אחת לבאה בטון שאמור להיות לעיתים משועשע או הומוריסטי, בהקשר של תיאורי המין, הוא מעורר בי אי-נוחות ששמורה לגברים שמנסים לכתוב תיאורי סקס של נשים (כולל, אגב, סקס לסבי, גם בזה רוז מתנסה). כביכול, הספר מציג דמות שהיא סקס-פוזיטיב (או שלא - סקס הוא כאמור כלי עבור רוז), אבל מה לעשות שהתחושה הכללית היא של הפנטזיה הגברית על מהי אישה סקס פוזיטיב. ומה לעשות, מקווה בשביל ז'יסבר שהוא לפחות נהנה מהחלק הזה של המחקר עבור הספר. 

בעצם, גם את פורסט גאמפ היה אפשר להפוך לסרט/ספר על אוכל
גם קופסת שוקולד, גם סירת שרימפס. טעים

אם אפשר להגיד על ז'יסבר שהוא כתב רומן היסטורי על נושאים מאוד מטרידים בטון של רומן הרפתקאות, אז הוא מכניס פה עוד שני אלמנטים. ראשית, וכבר התעכבתי על הז'אנר הזה - ז'אנר הזקנה המאגניבה (או הקשיש בו המאה שיצא מן החלון וכדומה, פה לגבי ספר בלשים אמריקאי; ופה לגבי ספר גרמני דומה). רוז בת 105 אבל כמעט ולא סובלת מבעיות שנפוצות בקרב בני גילה ובראשן הדמנציה. למרות שיש כמובן אנשים כאלה (ומאחלת להם עד מאה ועשרים), זאת במידה מסוימת ספרות פנטזיה שנועדה לנחם אותנו הקוראים. מצד אחד, יוצא לי לקרוא לא מעט רומנים בז'אנר הזקנים המאגניבים וכנראה שיש בהם נחמה מסוימת עבורי, שלא לדבר על הטריק הספרותי שמאפשר לנו להביא מידע מן העבר בגוף ראשון לקורא. 

תת ז'אנר נוסף הוא שילוב עלילות בישול בעלילות ספרים. את זה אני משערת ניתן לנחש מן הכותרת של הספר, והוא אפילו מסתיים עם מתכונים. ספרים כאלה ממלאים איזושהי ציפייה של הקורא לעלילה קצת משעשעת ומעוררת תיאבון. האב הקדמון של הז'אנר הוא "אפשר גם בלי קוויאר" של מריו זימל. גם בספר הזה יש אדם שנקלע לתהפוכות מלחמת העולם השנייה תוך שהוא מבשל, אם כי הנגיעה בטיבן של הזוועות הרבה יותר מתחמקת ועמומה. זימל לא רוצה לחסל לנו את התיאבון. 

וזה אולי הדבר המטריד ב"טבחית", שמחזיר אותנו להימלר. האם יש אדם יותר מעורר קבס? השילוב הזה בין תאוות בשרים, תאבון ובישול לאחד האנשים הכי מתועבים במאה העשרים (ומעשיו), מבחיל. אנחנו לא יכולים להתעלם מן האדם המזוויע, מן המוות שמסביב, שמקלקל את כל הריח הטוב של האוכל.

ב"איפה את, ברנדט", יש סצנה חמודה שבה הבת המתבגרת, שמבקרת מדי פעם במין ארגון נוצרי דתי שמנסה להחזיר ילדים בתשובה, אומרת לאביה שלבצע "חטא קטן" כלשהו (אני לא זוכרת את ההקבלה המדויקת), זה "כמו טיפה קטנה של קקי בנזיד". אז פה אין "טיפה קטנה", אלא יין ויאנג - אהבה ותיעוב ביחד. ואולי זה מה שמעצבן בספר הזה וגורם לי לא להחליט אם הוא מומלץ או לא: הניגוד הזה דוחה. הניגוד הזה הוא גם הניגוד בנפשה של רוז, שהיא מצד אחד טבחית, חובבת סקס, אדם שכולו רק "אהבת הדברים הטובים" ובין האנשים שלהם היא מגישה את מטעמיה (תרתי משמע) והנקמות שהיא מבצעת באנשים שעשו לה עוול - אבל לא בכולם, אלא מין מדגם לא ברור. רוז היא קצת כמו קטאר, היא מורכבת. שזה כמובן לאו דווקא דבר רע בדמות ספרותית.

וזה היה יכול להישאר ככה, במתח בין המעודן והמסעיר למגעיל, אם לא היו המתכונים בסוף. כי המתכונים בסוף כאילו אומרים "חה-חה-חה אל תיקחו את הספר הזה ברצינות. אנחנו עדיין ספר עלילות בישול והרפתקאות, בדומה לקוויאר של זימל" .

סיכום: שיאי ושפלי האנושות כולה על כף אחת, לא קלה לעיכול.

אמה קוונו / Emma Kavanagh - השעות החסרות The Missing Hours

הזכרתי את "השעות החסרות" בסקירה אחרת שלי, זאת על "איפה את, ברנדט", כי אחד האמצעים הספרותיים שבהם משתמשות שתי הסופרות - מריה סמפל ואמה קוונו (Emma Kavanagh) הוא שימוש בקולות שונים לבניית נאראטיב מזוויות שונות. 

הבעייה היא - מריה סמפל נותנת קול ייחודי ומאוד אותנטי לכל דמות (או גורם, למשל דו"ח רשמי), שבהחלט נשמעים כאותנטיים. הקול של קוואנו נשמע כמעט זהה בכל סוגי המסמכים - למעשה אם לא הייתה כותרת לכל פרק שמתארת מי חיבר את הטקסט, קשה היה לדעת מי הדובר. 

וזה חבל כי סך הכל מדובר בספר עם עלילה לא רעה (אישה שעובדת כמומחית לחטיפות נעלמת, ומה הקשר בין ההיעלמות שלה לרצח די אכזרי של עו"ד), ודמויות בלשים שהיה ניתן לפתח - אבל אי אפשר לרוץ לכל הכיוונים: אם יש לנו את "שיטת המסמכים" (שכאמור היא כשלה בה), אז יורדת האפשרות לפתח אישיות של כל אחד מן המפענחים, וככה הם נשארים חיוורים ברקע עם אבחונים די קלישאתיים. 

בקיצור - פספוס ולא ממש מומלץ. קורה. 

נשף סמרטוטים // Lumpenball מאת מרינה בארת (Marina Barth)

 רומנים היסטוריים - ובטח כאלה שמשלבים דמויות היסטוריות אמיתיות - הן מלאכה מאוד מתעתעת ופתלתלה, שבדרך כלל נכשלת כליל. 

כלומר, יצוין שרומנים היסטוריים הם ז'אנר פופולרי ביותר וכנראה לא לכולם מפריע, מה שלי מפריע: זיופים או אי-דיוקים קטנים מחד (במידה והמחקר לא היה טוב מספיק או שהמחברת החליטה לשנות קצת את המציאות לטובת העלילה); או מצד שני, הקאה של כל מה שהסופר, תלמיד חרוץ שכמוהו, למד על הנקודה הזו בהיסטוריה, בצורה שהופכת את העלילה לבלתי-אמינה בעליל. 

למשל, לפני כמה שנים היה בארץ הייפ רציני עם רומן היסטורי שעסק ביהדות ברלין. היי, אחד מתחומי ההתמחות שלי! אני בטוח אתלהב מן הספר. ובכן, לא. קראתי רק את שני הפרקים הראשונים, אבל היה ברור שהסופר מנסה לשפוך את כל מה שלמד על יהדות ברלין - כולל מפגשים של הדמות הראשית (שאמורה להיות אדם מן השורה, לא בעל קשרים ולמעשה, קטין) עם אנשים שאין סיכוי שהם הכירו. התערובת המעושה הזו כל כך הרגיזה אותי, שלא המשכתי לקרוא את עלילות הדמות הראשית, למרות שאולי באמת הספר אח"כ טוב. 

גם "נשף סמרטוטים" מתחיל קצת חלש. יש לנו את פאני, שהיא שחקנית תיאטרון בובות ובחורה קצת... מעצבנת. לוקח זמן עד שהיא שובה את ליבנו. אבל גם בהתחלה החלשה ברור, שלמרות שהיה פה מחקר היסטורי רציני, הסופרת מרינה בארת נמנעת בצורה מדויקת גם מן ה"מכשול" השני, של העמסת חומר לא רלוונטי וגם מזה הראשון ראשון (זיופים היסטוריים לטובת העלילה). 

פאני מאייר היא לא רק שחקנית תיאטרון בובות בקלן של רפובליקת ויימאר - אנחנו פוגשים אותה לראשונה ב-1932 - היא גם בת לאב יהודי ולאם קתולית. שניהם לא אנשים דתיים ופאני בכלל חיה את חיי רפובליקת ויימאר הפרועים. המונח "נשף סמרטוטים" מתייחס לאחד מן הלילות הפרועים שמנהלים אנשי אזור הריין בתקופת הקרנבל. בנשפים כאלה משתתפת גם פאני. אבל כמו שכולנו יודעים, זה הולך להפוך ליותר רלוונטי בשנים הקרובות (הרומן נמשך עד סוף 1942). 

הידיעה ההיסטורית הזו - על מה הולך לעבור על "פאני" כמו גם על מאות-אלפי יהודים אחרים בגרמניה, היא האתגר הספרותי הבא שאיתו בארת מתמודדת בהצלחה: היא שמה את הרומן בפיה של פאני, בגוף ראשון. הדמות כמובן אינה יודעת איך הסיפור הנוראי הזה הולך להיגמר, ואנחנו הקוראים - שבינתיים כבר החלטנו שפאני בכלל לא בחורה מעצבנת וליבנו נקשר בגורלה - דווקא כן. וכמו במקרה של יצירה ספרותית אחרת - היומנים של ויקטור קלמפרר (שהם כמובן לא בדיוניים), יש לנו דמות אותנטית שמספרת בגוף ראשון את גורלה (כמובן שיומני קלמפרר, גם אם בארת לא מזכירה אותם כהשראה, הם בהחלט בסיס להשוואה - שכן קלמפרר עצמו הוא דמות מעצבנת לחליפין, בהחלט לא "אדם גדול מן החיים", אלא אדם אותנטי, שלפעמים מתלונן על דברים קטנים, או מתעניין בדברים שוליים, בדיוק כמו פאני). 

הידיעה ההיסטורית הזו הופכת לכבדה יותר ויותר על הבטן של הקורא לקראת הסוף, כשברור לכל אדם משכיל, לאן העלילה מובילה. 

בסוף הספר יש מפתח שבו מסופר על כל הדמויות ההיסטוריות האמיתיות שמוזכרות בספר (גם זה אצל בארת אותנטי: פאני מן הסתם מכירה, אינטימית או ברפרוף, אנשים מתחום התיאטרון או מבקרת בעסקים שהיו ידועים באותה תקופה ; אבל כמובן לא מזכירה אנשים ידועי שם שלא קשורים לעולם הפנימי הבדיוני שלה); וגם על המחקר המעמיק שביצעה בארת'. 

5/5 כמובן , יהיה נחמד אם תורם הכפפה ויתורגם לעברית. 

נ"ב : בימים כאלה אי אפשר להתעלם מן המחשבה החולפת - מה אם אנחנו חיים בתוך תקופה כזו? מתעסקים בשטויות בזמן שהעולם הולך ונשרף בדרכים כאלו ואחרות? וכמו פאני בתחילת הספר, יותר עסוקים במה תהייה התלבושת שלנו לנשף, בזמן שיש חורשי רעה ממש מעבר לפינה? וכמו בכל סיפור על השואה - איך היינו פועלים אם היינו "לא מעורבים"? כמו הקולגה שמלשינה על פאני? כמו החברה הכי טובה שמנתקת קשרים אט אט? כמו החבר הטוב שמנסה לעזור כמיטב יכולתו? 

איפה את, ברנדט / מריה סמפל

אתחיל מן הסוף: מן הספר הזה נהנתי מאוד, ועדיף לרוץ לקרוא אותו במקום לקרוא את הגיגי עליו. 

אנחנו יודעים מה קורה עם ברנדט, הגיבורה האפונימית של הספר, לא רק דרכה - אלא בדרך כלל דרך אחרים: סיפור שבתבה הבת המתבגרת שלה, מכרות שמרכלות עליה, מכתבי תלונה עליה, בעל שמביע את חששותיו לגביה וכתבות בעיתון שנכתבו עליה. ברנדט היא הרבה דברים, אבל היא בעיקר אדם שדמותו המורכבת מוצגת דרך מספר נרטיבים שונים: היא הייתה אדריכלית "כוכב", היא הפכה לאמא שכל עולמה סובב סביב בתה, והיא הולכת ומאבדת את זה. ואז היא נעלמת, בימים שבהם המשפחה אמורה לצאת לנופש משפחתי: שייט באנטרקטיקה. 

יש ברומן הזה הכל מהכל: 

• דמויות עגולות, לפעמים מעצבנות, לפעמים מיטיבות, ומאוד אנושיות. אין "טובים" ו"רעים". גם ברנדט מעצבנת אותנו לפעמים; גם כלפי הארכי-אויבת (או אויבות) שלה אנחנו מרגישים חמלה.  

• נשים ובעיקר אמהות ברגעי משבר 

• בני נוער נקניקים ומפונקים מן המעמד הבינוני-גבוה והגבוה בתפקידים קטנים (כן, כולל הבת - שהיא בד"כ ילדה טובה אבל גם כן יכולה להיות כלבתא)

• תיאורים שנונים על חברת ההייטקיסטים ועל אופיים של הייטקיסטים 

• ובעיקר שימוש מהמם בנאראטיבים השונים - אני תמיד קוראת כמה ספרים במקביל, והאחד מהם - "השעות האבודות" של אמה קוונו, די ברור לי שהביקורת העיקרית שלי תהייה על חוסר האמינות של הסגנונות השונים שאמורים להניע את העלילה. צריך לדעת איך לכתוב מעיניהם של דמויות שונות, עם סוגים שונים של מסמכים (מייל לא פורמלי, מכתב התפטרות/דו"ח מקצועי וכו'). 

חמש מחמש, או עשר מעשר או משהו כזה. 

מה עוד: 

• תורגם לעברית (אם כי אני קראתי באנגלית ולכן לא אוכל להעיד על איכות התרגום לעברית). 

• יש סרט על בסיס הספר. לא ראיתי. קיבל לפי הוויקיפדיה ביקורות מאוד צוננות (51%), וזה למרות קייט בלאנשט ואמה ווטסון, וסיפור מדהים ונופי אנטרקטיקה ומה לא. אני חושדת שאיבוד השטיק של הנאראטיב המתחלף (שבאמת קשה לתרגם אותו לשפה קולנועית בקולנוע מיינסטרימי) הוא חלק מן העניין. אבל האמת היא שאני כל כך אוהבת את ברנאדט שאם נניח הייתי שומעת שעשו משהו בסגנון "ווייט לוטוס" או "עקרות בית נואשות", רק על בסיס הדמויות של ברנאדט, הייתי רצה לראות את הסדרה. 

יום הולדת שמח, טורקי! Happy Birthday, Türke - של Jakob Arjouni (יאקוב ארג'וני)

את הבלש הזה גמרתי די מהר - גם בגלל שהות כפוייה במקום שבו צריכים לחכות ולחכות בלי ללכת יותר מדי, אבל בעיקר בגלל שלמעט כמה דברים קטנים ומעצבנים, מדובר בספר זורם, משעשע ומומלץ. 

קמאל קיאנקאיה, ה"טורקי" שבכותרת הספר, הוא בערך טורקי כמוני. הוא אמנם נולד להורים טורקיים, מהגרי עבודה בגרמניה, אבל עוד כשהיה פעוט התייתם משניהם ואומץ על ידי משפחה גרמנית. כמו בלש נואר טיפוסי הוא מעשן, הוא שותה (המון-המון) והוא ממש בודד. וזה היומולדת שלו ואותו הוא חוגג לבד, עם עוגה מהקונדיטוריה ועם אלכוהול (כמובן). 

ואז נכנסת עיישה. מכיוון שזה לא בלש של צ'נדלר, עיישה היא לא יפהפיה מסתורית, אלא אלמנה טורקית לבושה בצורה פחות או יותר מסורתית, שמתחילה בכלל לדבר איתו בטורקית, עד שהוא מבהיר לה שהוא טורקי בלאי. והיא רוצה שקיאנקאיה יברר מי רצח את בעלה, אהמט ארגון. אז קיאנקאיה חוקר. עם המון חוצפה ותעוזה; עם גסות רוח ועם הכנסת הראש שלו למקומות שבהם הוא ממש לא רצוי. ובכל זה קורה בקצב מהיר של שלושה ימים, עד שהוא פותר את התעלומה ובדרך פותר עוד שני מקרי רצח שתויגו כתאונה. 

כמו ספרות בלש טובה, יש כמובן גם תמונת מצב חברתית עם ביקורת על יחסי כח ועל גזענות. 

קפיצה קלה ודי מופרעת לוויקטור קלמפרר כי ככה עובד הראש המופרע שלי. קלמפרר והחיים שלו ממש לא קשורים לאלה של קיאנקאיה הבדיוני או של ארג'וני האמיתי - אבל קלמפרר, שהיה בין היתר בלשן של השפה הגרמנית, כתב ספר שנקרא LTI – Lingua Tertii Imperii שבו הוא מנתח איך הנאצים לקחו ביטויים יומיומיים, עיקרו או שינו את המשמעות המקורית שלהם, והפכו אותם לחלק מ"שפת הרייך השלישי". למשל "פינוי" במקום גירוש למחנה מוות. 

ובהקשר הזה, אולי מובן שקשה לי לכתוב ש"ארג'וני מציב מראה" לחברה הגרמנית הגזענית בתחילת שנות ה-80. כי ממש בהקשר של מה שקורה כרגע, קשה להשתמש במונח "להציב מראה" בלי לחשוב על מה שקורה מסביבנו. 

אבל אולי זה הראש המופרע שלי, ארג'וני אכן מציב מראה. כמעט כל מי שקיאנקאיה פוגש מזלזל בו או מתעלם מנוכחותו בגלל שהוא "טורקי", והוא כמובן משתמש בזה. גם החוצפה וגסות הרוח באה כמעט כהתרסה נגד הגזענות. למרות שהספר נכתב בשנת 1985, למעט טכנולוגיות ישנות (שרק כמובן מוסיפות אותנטיות), הקצב וההתרסה עדיין עכשוויים לגמרי. 

די מדהים שארג'וני כתב את כל זה בגיל 21, אותו גיל שבו הובטח לי שאגיע לירח (ספוילר: לא קרה). למרות השם, שנשמע כאילו יש פה קצת מימדים ביוגרפיים - הנה מישהו עם שם פרטי גרמני ושם משפחה "ערבי", ארג'וני נקרא באמת יאקוב בותה (Jacob Benjamin Bothe), בן למחזאי ובקיצור קצת אצולת ספרות. ואולי בגלל זה בחר בשם העט: ארג'וני היה שם-עט שהוא אימץ משם משפחה של חברה, מפיקת מוזיקה ממוצא מרוקאי. הוויקיפדיה של ארג'וני (יש גם באנגלית) מלאה בספרים שהוא כתב בקצב, לפני שהלך לעולמו בגיל 48. 

מומלץ? 

- לקוראי גרמנית ברמה טובה : יש קצת דיאלקט של אזור הסן כמו גם חיקוי של "שפת-שיכורים". עוד נקודה מעצבנת זה שהוא כותב שמות של שנים או מספרים במילים. נניח אלפיים עשרים ושש. עם זאת, בסה"כ קצר, מהיר, ולכן מומלץ . 

- למי שסקרן ולא קורא גרמנית: תורגם לאנגלית כ-Happy Birthday, Turk! . לצערי לא תורגם לעברית אבל לדעתי צריך. 

מוות על הפיסטה (Tod auf der Piste) , ניקולה פרג Förg

 עוד בלשית סדרתית-אזורית גרמנית לאוסף, עוד המון דיאלקט. 

הפעם המת נמצא על הפיסטה , כלומר מסלול סקי הררי, שאני תוהה מה הקשר בינו לבין המונח פיסטין, כמו גבעה מהצבא  (רובי רוזנטל טוען שהמילה באה מרוסית, פיזדז וכו', ולא פיסטה) . ומי הוא המת: מורה נערץ וכריזמטי, אבל עם וואחד שלדים בארון שמתגלים אחד אחרי השני, כל אחד יותר מחריד מן הקודם, עד כדי כך שכשמתגלה מי רצח אותו, כמעט מרחמים על אותו אדם.

מסלול הסקי נמצא בגרמיש-פרטנקירכן, עיירת סקי ממש על הגבול עם אוסטריה שהיו בה גם אולימפיאדת חורף (1936, של הנאצים) וגם אליפויות עולם בסקי. הדיאלקט: דיאלקט של דרום בוואריה שזוועה לשמוע אותו, אבל מתרגלים לקרוא אותו מדי פעם. 

ומי הבלשית? אירמי מנגולד היא אישה בגיל המעבר, רווקה, חיה עם אחיה בחווה המשפחתית ועדיין ממלאת גם את חלקה בעבודת החווה לצד עבודתה כבלשית. בלשית לא רעה, קצת אפורה (בצורה מכוונת, שכן פרג שוברת מדי פעם את הקיר הרביעי : בראשה של אירמי עוברות השוואות בינה לבין בלשים מסעירים יותר שבטלוויזיה; ובשיחה עם סופרת פופולרית זו האחרונה מביעה את דעתה שחבל שאין יותר בלשים כמו מגרה של סימנון). דווקא את מגרה אני לא מאוד מחבבת (אולי נפלתי על תרגום לא מדהים, או שהקצב המיושן הוציא אותי מדעתי), אבל אירמי האפורה דווקא מעניינת. 

אקרא ברצון את ההמשך. 

עם זאת, לא מומלץ לגמרי לקוראי גרמנית ברמה בינונית, כי יש לא מעט דיאלקט, וכי הקצב טיפונת איטי ואפור. 

חפ/ה מפשע בלאס וגאס - החקירה הראשונה של טיפאני בלאק, Innocent in Las Vegas מאת A.R. Winters

 לקח זמן מאז שסיימתי את הספר הזה ועד שהחלטתי לכתוב עליו. 

מצד אחד, ספר חביב במשקל נוצה. 

אבל, למרות חיבתי לספרים במשקל נוצה ול-cosy mystery - לפעמים נראה שאני חיה בתוך שבלונה כזו (אני עשיתי עם בינה מלאכותית, מבקשת לא לשכפל בלי לתת לי קרדיט) : 

טיפאני בלאק, הבלשית של A.R Winters, היא אגב הבלשית של ילידי ה-4 במאי. חובבת קאפקייקס שחיה בלאס וגאס ומחליטה שהאופק המקצועי שלה הוא בלהיות חוקרת פרטית, למרות שלא ברורה המוטיבציה שלה להיות אחת כזו. יש איזה שני בחורים חתיכים בחצי-כח בספר, יש קאפקייקס (אבל בכנות, התיאורים בשני המקרים לא אולטרה סקסיים), יש רמה מסוימת של מסתורין עם עלילה סבירה (שבה ניחשתי, אבל לא גיליתי לגמרי, את הסוף). 

גם אם מעיינים באתר של  A.R Winters יש תחושה של שטאנץ - יש תמיד מאפה מתוק בסיפורי המסתורין שלה, והחקירה קלילה והומוריסטית. אני כמעט מתפתה להגיד שרמות כאלו של דימיון אפשר למצוא גם אצל בינה מלאכותית, אבל זה נשמע לי דבר ממש מרושע להגיד (בתור אחת שבעצמה לא כתבה מעולם אפילו חצי סיפור). צילומסך מצורף. 

רעיונות לספרים שאני אכתוב: 

• הבלשית מנהלת בית אבות והאוכל המככב הוא ג'חנון עם רסק עגבניות שהיא מכינה מן העגבניות בגינה
• הבלש הוא שחקן מטקות תחרותי בחוף תל-אביב יפו והאוכל המככב הוא כנאפה עם קפה חזק 
• הבלשים הם עכברוש לא-בינארי, כלב וחתולה והאוכל המככב הוא מפחי האשפה של אייל שני

(כן, בא לי אוכל משוק הכרמל - אוקיי, לא מהפחים)

אז מה, להמשיך למרות תחושת המניפולציה? לנטוש למרות שסה"כ השטאנץ מתאים לי ויש סיבה שהוא קיים?

מתוך האתר של וינטרס

Getting Old is Murder להזדקן זה רצח של ריטה לייקין Rita Lakin

 ואחרי הבסטסלר, חזרה לטראש שאף אחד לא שמע עליו מעולם. יש לי משיכה מאוד חזקה לייצוגיים יהודיים ופה יש ייצוג יהודי על ספידים. בבית אבות בפלורידה (סליחה, דיור מוגן, או במקרה הזה Retirement Community, כלומר קומפלקס דירות שמיועד למזדקנים) נרצחות דיירות, אחת אחרי השנייה. 

מי הרוצח/ת? 

כדי לגלות את התעלומה - גלאדי גולד, אחת הדיירות המבוגרות שהיא גם חובבת מושבעת של ספרות בלשים קלאסית, מחליטה לעמוד בראש "צוות חקירה" מאולתר שהיא מקימה יחד עם חברותיה. 

מבחינת ייצוגים יהודיים (ואולי גם של קשישים): הספר מלא בכל קלישאה אפשרית. שימוש בסלנג אידי-אמריקאי, איזכור יין של מנישביץ, איזכור של השואה ועוד ועוד. 

מבחינת הרוצח/ת, כבר מאמצע הספר דמות אחת משכה את תשומת לבי, ותהיתי אם לא מדובר במי שאחראי/ת למה שקורה. 

בתוך העלילה יש גם דמויות לא פחות סטריאוטיפיות אחרות - גם שתי הדמויות הלטיניות לא נמלטות מייצוג שנשמע לי מאוד פלקטי, וגם הדמות עם הנכות. 

ובכל זאת, איכשהו לא חשבתי שהספר מזעזע וסביר מאוד שאקרא את ההבא בסדרה, שנקרא Getting Old Is the Best Revenge . למרות כל המגרעות של הספר, יש בו משהו שובה לב ואהוב, כמו איזו דודה נודניקית שמספרת לי את קורותיה, או דוד מביך בליל הסדר. גם אותם אנחנו אוהבים למרות שהם קלישאה. 

את מי לדמיין בתור דמויות נוספות? את ההורים של סיינפלד ושל ג'ורג', כמובן.