איש הזיכרון Memory Man // דייוויד באלדאצ'י David Baldacci

יש כמה מרכיבים ב"איש הזיכרון" שאמורים לרמוז שאני לא אוהב אותו 

• הוא סופר-דופר רב-מכר של טיסות. נו, ברור שאני קוראת בעיקר ספרות פופולרית וקלה (ומן הסתם, אם משהו מכר הרבה עותקים, זה יכול להעיד שהוא מוצלח לסוגו), אבל עדיין יש לי רתיעה מרבי-מכר ש"כולם" אומרים שאתם "חייבים" לקרוא. אני לא חייבת כלום, חוץ ממדי פעם לאכול, לישון ולהתעסק בהיגיינה שלי. 

• הוא עוסק ברוצחים סדרתיים. למרות שאני מאוד אוהבת ספרי מתח (והם הרוב המוחץ של הספרים שאני סקרתי בבלוג הזה), אני לא אוהבת את הקונצפט של רוצחים סדרתיים. בדרך כלל מלווים לספרים (או סרטים/סדרות) עם קווי עלילה של רוצח סדרתי איזון הפוך בין כמות חוש ההומור וכמות האכזריות. החיים אכזריים מספיק גם בלי לקרוא ספרים על רוצחים סדרתיים 

• הוא עוסק באדם מגוון-נוירולוגית (יענו, Neurodivergent) ועל הנושא הזה כבר כתבתי כסקרתי את החטטן של בלינדה באוור (ראברנק) - עד כמה כתיבה על אדם "שונה" בידי אדם שהוא מן הסתם לא לגמרי שונה, מדויקת? לא הולכת לפי סטריאוטיפים? בלי לעשות ספוילרים, גם הרוצח/ת בספר הזה הם אנשים "שונים" ומעלים את השאלה הזו - בשני המקרים, אבל במיוחד במקרה של הרוצח/ים, מדובר באוכלוסיות שמופלות לרעה על ידי הרוב שהוא לא כמוהם. והספר, כאמור, נכתב על ידי מישהו ששייך ל"אוכלוסיית הרוב". 

ובכל זאת, מדובר בספר כתוב היטב. עמוס, סליחה - איימוס  - דקר Amos Decker היה בעברו שחקן פוטבול. בקרב שחקני פוטבול נפוצות פגיעות ראש, אבל במקרה שלו, פגיעת הראש הקשה גרמה לו לפתח יכולת זיכרון מבריקה. הוא גם שוטר לשעבר שפרש מן המשטרה אחרי שמשפחתו נרצחה, וככה מתחיל הסיפור שלנו - עם בלש שהוא מגוון-נוירולוגית (אך אינו אוטיסט, למרות שהוא משווה לאוטיסט במהלך הספר יותר מפעם אחת), עם רציחות די מזוויעות שהן בהחלט לא כוס התה שלי - אבל גם עם מהלכים מבריקים שמוליכים את העלילה המאוד מהירה. מכיוון שמערכת ההסקות של דקר היא בהחלט לא משהו שבני תמותה רגילים כמו הקורא יכולים להבין לפני שמסבירים להם, הסופר מצליח ברוב הספר להישאר צעד אחד לפני הקורא . 

כאמור, בלי ליצור ספוילרים, גם מי שמעורב ברציחות שייך למיעוט שונה מן האחרים. יהיו כאלה שירצו לטרוף לבאלדצ'י את הראש על הבחירה בביוגרפיה הספציפית הזו, בעיקר כשידוע שאנשים מן הסוג של הרוצח נוטים להיות טרף לאלימות הרבה יותר מאשר אנשים "רגילים". אבל הזהות של המעורב/ים גם מאפשרת לבאלדצ'י להוליך כמה מהלכים עלילתיים מעניינים בהקשר של יכולות ההסקה והזיכרון של דקר. 

וכך, למרות שמדובר ברב-מכר על רוצחים סדרתיים, יש לי רושם שאני הולכת לקרוא את הכרך הבא מתישהו. 

תורגם לעברית, אבל אני קראתי באנגלית אז אין לי הערות על התרגום. 

ב-Goodreads הוא אגב נמצא משום מה ברשימה Books That Everyone Should Read At Least Once, שכוללת בין היתר תותחים כמו "אל תיגע בזמיר" ויומנה של אנה פראנק. בל ניסחף, קוראים יקרים - אלה אילנות קצת גבוהים להיתלות עליהם. זהו ספר שיהווה הנאה והסחת דעת לרבים (ואכן הדירוג שלו ב-GR די גבוה), אבל בהחלט אינו ספר חובה - למרות שכאמור, למרות שאיני מחבבת את תת-הז'אנר שאליו הוא שייך, בכל זאת נהנתי. 

הטבחית של הימלר , פראנס-אוליבייה ז'יסבר

 את הספר הבא, הטבחית של הימלר, אני לא בטוחה שאני יודעת איך לאכול או לעכל. 

ראשית, הוא רומן היסטורי. בסקירה קודמת שלי, על הספר "Lumpenball", דנתי בכמה קשה לייצר רומן היסטורי טוב, שאינו שפיכת הידע הלא-רלוונטי של המחבר/ת על התקופה הנדונה, או זריקת שמות אינטנסיבית, אבל גם נאמן למציאות או לפחות למציאות בתוך היקום של הספר. הטבחית של הימלר, רוז, נפגשת בהרבה אנשים ידועי שם (ויש לה הרבה להגיד עליהם, כולל כמובן על האיש שבכותרת) ויש פה בהחלט ניים דרופינג רציני; ועוברת כמה מן התהפוכות הכי זוועתיות של המאה העשרים: איתרא מזלה והיא נולדה ארמנית באימפריה העות'מנית, כך שכבר בילדותה חווה רצח עם זוועתי. משם היא מתגלגלת לצרפת, חווה זוועה נוספת, חווה את השואה והכיבוש הגרמני ומקנחת ב"מהפיכת התרבות " בסין. הכל בטון לאו דווקא תמיד רציני ובעיקר כזה שמהדהד סיפורי הרפתקאות. ואיך זה יושב טוב על הנושא של הימלר, השואה וכו', אני אחזור, אבל לפני כן - נקודה נוספת. 

השעטה הזו לאורך כל המאה העשרים (רוז בת 105 בסוף הספר) מציג, מכל הדברים - את רוז כסוג של פורסט גאמפ, רק בהקשר של זוועות ההיסטוריה של המאה העשרים. אבל לפורסט גאמפ יש מעט מאוד עניין בסקס , זה דווקא אחד המאפיינים המעניינים של אישיותו. לרוז יש המון. למעשה , סקס הוא בעיניה בעת ובעונה אחת כלי ציני להשגת מטרות וכלי חיוני להשבעת רעב רגשי. ואם המחבר - פראנס-אוליביה ז'יסבר - עובר מזוועה היסטורית אחת לבאה בטון שאמור להיות לעיתים משועשע או הומוריסטי, בהקשר של תיאורי המין, הוא מעורר בי אי-נוחות ששמורה לגברים שמנסים לכתוב תיאורי סקס של נשים (כולל, אגב, סקס לסבי, גם בזה רוז מתנסה). כביכול, הספר מציג דמות שהיא סקס-פוזיטיב (או שלא - סקס הוא כאמור כלי עבור רוז), אבל מה לעשות שהתחושה הכללית היא של הפנטזיה הגברית על מהי אישה סקס פוזיטיב. ומה לעשות, מקווה בשביל ז'יסבר שהוא לפחות נהנה מהחלק הזה של המחקר עבור הספר. 

בעצם, גם את פורסט גאמפ היה אפשר להפוך לסרט/ספר על אוכל
גם קופסת שוקולד, גם סירת שרימפס. טעים

אם אפשר להגיד על ז'יסבר שהוא כתב רומן היסטורי על נושאים מאוד מטרידים בטון של רומן הרפתקאות, אז הוא מכניס פה עוד שני אלמנטים. ראשית, וכבר התעכבתי על הז'אנר הזה - ז'אנר הזקנה המאגניבה (או הקשיש בו המאה שיצא מן החלון וכדומה, פה לגבי ספר בלשים אמריקאי; ופה לגבי ספר גרמני דומה). רוז בת 105 אבל כמעט ולא סובלת מבעיות שנפוצות בקרב בני גילה ובראשן הדמנציה. למרות שיש כמובן אנשים כאלה (ומאחלת להם עד מאה ועשרים), זאת במידה מסוימת ספרות פנטזיה שנועדה לנחם אותנו הקוראים. מצד אחד, יוצא לי לקרוא לא מעט רומנים בז'אנר הזקנים המאגניבים וכנראה שיש בהם נחמה מסוימת עבורי, שלא לדבר על הטריק הספרותי שמאפשר לנו להביא מידע מן העבר בגוף ראשון לקורא. 

תת ז'אנר נוסף הוא שילוב עלילות בישול בעלילות ספרים. את זה אני משערת ניתן לנחש מן הכותרת של הספר, והוא אפילו מסתיים עם מתכונים. ספרים כאלה ממלאים איזושהי ציפייה של הקורא לעלילה קצת משעשעת ומעוררת תיאבון. האב הקדמון של הז'אנר הוא "אפשר גם בלי קוויאר" של מריו זימל. גם בספר הזה יש אדם שנקלע לתהפוכות מלחמת העולם השנייה תוך שהוא מבשל, אם כי הנגיעה בטיבן של הזוועות הרבה יותר מתחמקת ועמומה. זימל לא רוצה לחסל לנו את התיאבון. 

וזה אולי הדבר המטריד ב"טבחית", שמחזיר אותנו להימלר. האם יש אדם יותר מעורר קבס? השילוב הזה בין תאוות בשרים, תאבון ובישול לאחד האנשים הכי מתועבים במאה העשרים (ומעשיו), מבחיל. אנחנו לא יכולים להתעלם מן האדם המזוויע, מן המוות שמסביב, שמקלקל את כל הריח הטוב של האוכל.

ב"איפה את, ברנדט", יש סצנה חמודה שבה הבת המתבגרת, שמבקרת מדי פעם במין ארגון נוצרי דתי שמנסה להחזיר ילדים בתשובה, אומרת לאביה שלבצע "חטא קטן" כלשהו (אני לא זוכרת את ההקבלה המדויקת), זה "כמו טיפה קטנה של קקי בנזיד". אז פה אין "טיפה קטנה", אלא יין ויאנג - אהבה ותיעוב ביחד. ואולי זה מה שמעצבן בספר הזה וגורם לי לא להחליט אם הוא מומלץ או לא: הניגוד הזה דוחה. הניגוד הזה הוא גם הניגוד בנפשה של רוז, שהיא מצד אחד טבחית, חובבת סקס, אדם שכולו רק "אהבת הדברים הטובים" ובין האנשים שלהם היא מגישה את מטעמיה (תרתי משמע) והנקמות שהיא מבצעת באנשים שעשו לה עוול - אבל לא בכולם, אלא מין מדגם לא ברור. רוז היא קצת כמו קטאר, היא מורכבת. שזה כמובן לאו דווקא דבר רע בדמות ספרותית.

וזה היה יכול להישאר ככה, במתח בין המעודן והמסעיר למגעיל, אם לא היו המתכונים בסוף. כי המתכונים בסוף כאילו אומרים "חה-חה-חה אל תיקחו את הספר הזה ברצינות. אנחנו עדיין ספר עלילות בישול והרפתקאות, בדומה לקוויאר של זימל" .

סיכום: שיאי ושפלי האנושות כולה על כף אחת, לא קלה לעיכול.