אתחיל מן הסוף: מן הספר הזה נהנתי מאוד, ועדיף לרוץ לקרוא אותו במקום לקרוא את הגיגי עליו.
אנחנו יודעים מה קורה עם ברנדט, הגיבורה האפונימית של הספר, לא רק דרכה - אלא בדרך כלל דרך אחרים: סיפור שבתבה הבת המתבגרת שלה, מכרות שמרכלות עליה, מכתבי תלונה עליה, בעל שמביע את חששותיו לגביה וכתבות בעיתון שנכתבו עליה. ברנדט היא הרבה דברים, אבל היא בעיקר אדם שדמותו המורכבת מוצגת דרך מספר נרטיבים שונים: היא הייתה אדריכלית "כוכב", היא הפכה לאמא שכל עולמה סובב סביב בתה, והיא הולכת ומאבדת את זה. ואז היא נעלמת, בימים שבהם המשפחה אמורה לצאת לנופש משפחתי: שייט באנטרקטיקה.
יש ברומן הזה הכל מהכל:
- דמויות עגולות, לפעמים מעצבנות, לפעמים מיטיבות, ומאוד אנושיות. אין "טובים" ו"רעים". גם ברנדט מעצבנת אותנו לפעמים; גם כלפי הארכי-אויבת (או אויבות) שלה אנחנו מרגישים חמלה.
- נשים ובעיקר אמהות ברגעי משבר
- בני נוער נקניקים ומפונקים מן המעמד הבינוני-גבוה והגבוה בתפקידים קטנים (כן, כולל הבת - שהיא בד"כ ילדה טובה אבל גם כן יכולה להיות כלבתא)
- תיאורים שנונים על חברת ההייטקיסטים ועל אופיים של הייטקיסטים
- ובעיקר שימוש מהמם בנאראטיבים השונים - אני תמיד קוראת כמה ספרים במקביל, והאחד מהם - "השעות האבודות" של אמה קוונו, די ברור לי שהביקורת העיקרית שלי תהייה על חוסר האמינות של הסגנונות השונים שאמורים להניע את העלילה. צריך לדעת איך לכתוב מעיניהם של דמויות שונות, עם סוגים שונים של מסמכים (מייל לא פורמלי, מכתב התפטרות/דו"ח מקצועי וכו').
חמש מחמש, או עשר מעשר או משהו כזה.
מה עוד:
- תורגם לעברית (אם כי אני קראתי באנגלית ולכן לא אוכל להעיד על איכות התרגום לעברית).
- יש סרט על בסיס הספר. לא ראיתי. קיבל לפי הוויקיפדיה ביקורות מאוד צוננות (51%), וזה למרות קייט בלאנשט ואמה ווטסון, וסיפור מדהים ונופי אנטרקטיקה ומה לא. אני חושדת שאיבוד השטיק של הנאראטיב המתחלף (שבאמת קשה לתרגם אותו לשפה קולנועית בקולנוע מיינסטרימי) הוא חלק מן העניין. אבל האמת היא שאני כל כך אוהבת את ברנאדט שאם נניח הייתי שומעת שעשו משהו בסגנון "ווייט לוטוס" או "עקרות בית נואשות", רק על בסיס הדמויות של ברנאדט, הייתי רצה לראות את הסדרה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה