יש כמה מרכיבים ב"איש הזיכרון" שאמורים לרמוז שאני לא אוהב אותו
- הוא סופר-דופר רב-מכר של טיסות. נו, ברור שאני קוראת בעיקר ספרות פופולרית וקלה (ומן הסתם, אם משהו מכר הרבה עותקים, זה יכול להעיד שהוא מוצלח לסוגו), אבל עדיין יש לי רתיעה מרבי-מכר ש"כולם" אומרים שאתם "חייבים" לקרוא. אני לא חייבת כלום, חוץ ממדי פעם לאכול, לישון ולהתעסק בהיגיינה שלי.
- הוא עוסק ברוצחים סדרתיים. למרות שאני מאוד אוהבת ספרי מתח (והם הרוב המוחץ של הספרים שאני סקרתי בבלוג הזה), אני לא אוהבת את הקונצפט של רוצחים סדרתיים. בדרך כלל מלווים לספרים (או סרטים/סדרות) עם קווי עלילה של רוצח סדרתי איזון הפוך בין כמות חוש ההומור וכמות האכזריות. החיים אכזריים מספיק גם בלי לקרוא ספרים על רוצחים סדרתיים
- הוא עוסק באדם מגוון-נוירולוגית (יענו, Neurodivergent) ועל הנושא הזה כבר כתבתי כסקרתי את החטטן של בלינדה באוור (ראברנק) - עד כמה כתיבה על אדם "שונה" בידי אדם שהוא מן הסתם לא לגמרי שונה, מדויקת? לא הולכת לפי סטריאוטיפים? בלי לעשות ספוילרים, גם הרוצח/ת בספר הזה הם אנשים "שונים" ומעלים את השאלה הזו - בשני המקרים, אבל במיוחד במקרה של הרוצח/ים, מדובר באוכלוסיות שמופלות לרעה על ידי הרוב שהוא לא כמוהם. והספר, כאמור, נכתב על ידי מישהו ששייך ל"אוכלוסיית הרוב".
ובכל זאת, מדובר בספר כתוב היטב. עמוס, סליחה - איימוס - דקר Amos Decker היה בעברו שחקן פוטבול. בקרב שחקני פוטבול נפוצות פגיעות ראש, אבל במקרה שלו, פגיעת הראש הקשה גרמה לו לפתח יכולת זיכרון מבריקה. הוא גם שוטר לשעבר שפרש מן המשטרה אחרי שמשפחתו נרצחה, וככה מתחיל הסיפור שלנו - עם בלש שהוא מגוון-נוירולוגית (אך אינו אוטיסט, למרות שהוא משווה לאוטיסט במהלך הספר יותר מפעם אחת), עם רציחות די מזוויעות שהן בהחלט לא כוס התה שלי - אבל גם עם מהלכים מבריקים שמוליכים את העלילה המאוד מהירה. מכיוון שמערכת ההסקות של דקר היא בהחלט לא משהו שבני תמותה רגילים כמו הקורא יכולים להבין לפני שמסבירים להם, הסופר מצליח ברוב הספר להישאר צעד אחד לפני הקורא .
כאמור, בלי ליצור ספוילרים, גם מי שמעורב ברציחות שייך למיעוט שונה מן האחרים. יהיו כאלה שירצו לטרוף לבאלדצ'י את הראש על הבחירה בביוגרפיה הספציפית הזו, בעיקר כשידוע שאנשים מן הסוג של הרוצח נוטים להיות טרף לאלימות הרבה יותר מאשר אנשים "רגילים". אבל הזהות של המעורב/ים גם מאפשרת לבאלדצ'י להוליך כמה מהלכים עלילתיים מעניינים בהקשר של יכולות ההסקה והזיכרון של דקר.
וכך, למרות שמדובר ברב-מכר על רוצחים סדרתיים, יש לי רושם שאני הולכת לקרוא את הכרך הבא מתישהו.
תורגם לעברית, אבל אני קראתי באנגלית אז אין לי הערות על התרגום.
ב-Goodreads הוא אגב נמצא משום מה ברשימה Books That Everyone Should Read At Least Once, שכוללת בין היתר תותחים כמו "אל תיגע בזמיר" ויומנה של אנה פראנק. בל ניסחף, קוראים יקרים - אלה אילנות קצת גבוהים להיתלות עליהם. זהו ספר שיהווה הנאה והסחת דעת לרבים (ואכן הדירוג שלו ב-GR די גבוה), אבל בהחלט אינו ספר חובה - למרות שכאמור, למרות שאיני מחבבת את תת-הז'אנר שאליו הוא שייך, בכל זאת נהנתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה