הזכרתי את "השעות החסרות" בסקירה אחרת שלי, זאת על "איפה את, ברנדט", כי אחד האמצעים הספרותיים שבהם משתמשות שתי הסופרות - מריה סמפל ואמה קוונו (Emma Kavanagh) הוא שימוש בקולות שונים לבניית נאראטיב מזוויות שונות.
הבעייה היא - מריה סמפל נותנת קול ייחודי ומאוד אותנטי לכל דמות (או גורם, למשל דו"ח רשמי), שבהחלט נשמעים כאותנטיים. הקול של קוואנו נשמע כמעט זהה בכל סוגי המסמכים - למעשה אם לא הייתה כותרת לכל פרק שמתארת מי חיבר את הטקסט, קשה היה לדעת מי הדובר.
וזה חבל כי סך הכל מדובר בספר עם עלילה לא רעה (אישה שעובדת כמומחית לחטיפות נעלמת, ומה הקשר בין ההיעלמות שלה לרצח די אכזרי של עו"ד), ודמויות בלשים שהיה ניתן לפתח - אבל אי אפשר לרוץ לכל הכיוונים: אם יש לנו את "שיטת המסמכים" (שכאמור היא כשלה בה), אז יורדת האפשרות לפתח אישיות של כל אחד מן המפענחים, וככה הם נשארים חיוורים ברקע עם אבחונים די קלישאתיים.
בקיצור - פספוס ולא ממש מומלץ. קורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה