יש לי כל כך הרבה מה לכתוב על הספר הזה, שאני בוודאות הולכת לחזור לרשומה הזו ולהוסיף פרטים או רשמים. למעשה, סביר שאני אחזור לספר עצמו, כי כמו הספר האחר של גרושנר שקראתי, Walpurgistag, גם הספר הזה מלא רבדים (הספר הזה אגב קשור, ברמה עלילתית מסוימת, ל"וואלפורגיסטאג", שם שהייתי מתרגמת כ"יום המכשפות", אבל ממש לא חייבים לקרוא אחד כדי לקרוא את השני). בקיצור אמל"ק: ספר ששייך לקטגוריה של לקנות ולשמור בבית.
אולי אתחיל מן העובדות: לקראת חג המולד 1991, קצת אחרי נפילת הקומוניזם ואיחוד גרמניה, מוזעקת אניה קובה לעיר הולדתה, מגדבורג. סבתא שלה בבית חולים, אבא שלה לא ענה לטלפונים - אז הבאה בתור לביקור ושחרור הסבתא מבית החולים היא אניה. אניה יוצאת לדרך ורוב הספר עוסק כביכול בביקור שלה במגדבורג בין חג המולד של 1991 והסילבסטר שמבשר את תחילת 1992.
אניה קובה נולדה ב-1964 וליתר דיוק: ביום הראשון של 1964, כלומר ב-1 בינואר (גרושנר נולדה ב-7 בפברואר אותה שנה במגדבורג, וכנראה יש קווים אוטוביוגרפיים מסוימים בסיפור). אביה של אניה הוא "מדען קירור" ועוסק בהקפאת דברים. כמו ב"איה פלוטו" הסוציאליסטי שבו הפרה נוזפת בפלוטו ששואל אותה אם היא עושה קצפת, שהיא עושה חלב לגבינה, כך ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית מתעסקים במכון הקירור בדברים חשובים כמו איך להקפיא מוצרי צריכה שונים מול "כלכלת חסר" קומוניסטית טיפוסית, אבל גם בכל זאת בייצור גלידה.
אבא של אניה אחראי למעשה על ייצור סוג הגלידה "מוסקווה", שאם שואלים את אניה, הוא גלידה נפלאה ואם שואלים את תושבי מזרח גרמניה, גם בזמן הקומוניזם, הם נוטים שלא להסכים. אגב, אני עם אניה. אמנם לא ברור אם "גלידה מוסקווה" של אבא שלה היא אותו דבר כמו מה שנפוץ היום (מן הסתם הספר אינו דבק במציאות), אבל הגלידה הזו, למשל מתוצרת "פלומביר" היא בהחלט דבר מופלא ואולי הטובה שבגלידות התעשייתיות (כן, יותר טובה מכל הבנימין וירמיהו למיניהם).
 |
| פוליטיקה של גלידה: מסתבר ש"אדקה" שינו את שם הגלידה המוסקוואית שלהם, והיא נקראת כיום "גלידה קייב" . לפחות ככה נראה בתמונה שמצאתי אונליין |
בחזרה לספר ולקרקע המציאות (העלילתית). כשאניה מגיעה הביתה, לבדוק למה אביה לא עונה, היא מגלה אותו קפוא. כלומר, בתוך אחד המקררים. מכאן הספר הולך בשני קווים לא מקבילים, אלא מתנגשים: זכרונות של אניה ממדינה מתפוררת שאין בה שום דבר נורמלי; מציאות החיים בשבוע וחצי שבין חג המולד לשנה החדשה, בין גילויו של האב במקרר ומותה של הסבתא; ובמקביל, עלילה סוריאליסטית על מה שכביכול באמת התרחש במכון הקירור וההקפאה.
הספר של גרושנר , בגלל השילוב הזה בין סוריאליזם מוטרף למציאות נושכת, לאו דווקא מתאים לכולם . יש בו גם אלמנט חזק של "זר לא יבין" - ובכל זאת אני בתור זרה הבנתי איך משפחה יכולה להיות מחניקה ומשונה אבל גם אהובה; איך סביבה וחברה יכולות להיות דכאניות וגם להרגיש כמו בית; ואיך גם אחרי ה"שחרור" מכל אלה, אנחנו לא משוחררים לגמרי ולפעמים - נו, באמת, חיכיתם למשחק הלשון הזה - קפואים בקיבעון שהושרש בנו. כי אולי למרות שמדובר במדינה אחרת, שכבר לא קיימת, גם אנחנו מכירים את הסוריאליזם הזה. מי מאיתנו לא התפלא בפעם הראשונה שלא פתח תיק בכניסה לקניון, למשל.
הסוריאליזם של גרושנר הוא עדין, כזה שבו לא ברור אם בכל זאת אין בו מקום למציאות (שכן הוא מבוסס על רעיונות אמיתיים בשולי המדע האמיתי); הקשר בין הקפאת גלידה או מוצרי מזון ובין הקפאת המציאות לטובת מציאות אלטרנטיבית, טובה יותר (לדעת המוקפא) הוא פחות בוטה למשל מאשר בסדרת הרשת הסאטירית (והדי משעשעת)
Mondbasis DDR - ובקיצור - כפי שאימל"קתי: שווה קריאה.
(הסדרה על Mondbasis DDR אגב פותחה על ידי מעצב ממוצא מערב גרמני שהפך אותה לעסק של ממש. כמו שאומרת אלאניס, אתם לא חושבים שזה אירוני?)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה