כשכל הקשרים ניתרים // Wenn alle Stricke reißen // באטה ורה // Beate Vera

 ראשית, התרגום הקלוקל לעברית של כותרת הספר הוא כמובן חלקי במיוחד, אבל לזה אני אגיע עוד שניה, קודם אציג את הספר. 

 Wenn alle Stricke reißen הוא הספר השני בסדרת "לאה שטרום" של באטה ורה, סדרת שהיא "מותחני פרובינציה מברלין". הכל משחקי מילים שצריך להסביר למי שאינו שוחה בתרבות הגרמנית ולמרות שגם אני רק שחיינית מתחילה, אנסה להסביר: 

• -  Wenn alle Stricke reißen: מדובר במונח שהגיע לגרמנית מתחום הימאות (אגב, הרבה מטבעות לשון גרמניים ניתנים לתרגום ישיר לעברית, כי המון-המון מגיע מן המקורות או ממשפטים דומים ביידיש, אבל זה דווקא מתחום הימאות, תחום שאנחנו יחסית חלשים בו... בכל מקרה, מדובר במונח שמשמעותו "אחרי שכל הקשרים/הכבלים ניתקו" (בסירה, בזמן סערה), זאת האפשרות האחרונה. כלומר, "כששום דבר אחר לא הולך", כשכלו כל הקיצין. שגם זה נראה לי תרגום טוב, רק שאין בו קשרים, אז סתם הלכתי על תרגום מילולי. בכל מקרה לא נראה לי שהספר הזה מתורגם בקרוב לעברית, אז לא אסון גדול שהחלטתי בעצמי מה יכולה להיות הכותרת. 
• - אם היה נדמה מכך שכתבתי שזה "לא אסון גדול", שאני חושבת שהספר לא טוב אז : ההיפך! ספר מקסים. נופל פעם-פעמיים למלכודות קטנות של סטריאוטיפים לעוסים, אבל בתור אחת שמאוד מחבבת את ה"פרובינציה הברלינאית", מדובר בספר מקסים ואולי חבל שלא מתורגם (אבל אכן מאוד נישתי). אז מה היא ה"פרובינציה הברלינאית"? כפי שסיפרתי קצת בסקירות של מספר ספרים - בגרמניה מאוד נפוץ תת-ז'אנר של "רומן פרובינציה", שבו לצד עלילת פשע, יש גם "תבלין מקומי": ב"מוות על הפיסטה" זה קשור להיותו של האזור מוקד סקי; ב"שתיקה של ברודסבי" זה אישיותם הססגונית של אנשי הצפון השתקנים והקשוחים; ב"דם ופומפרניקל" זה בולט אפילו בכותרת - עיירה באזור מינסטרלנד, עם דיאלקט, אוכל טיפוסי ו"צבע מקומי". 

• וברלין עומדת כביכול מנגד - זאת העיר הגדולה! מה פתאום פרובינציה? אבל לאה שטרום מתגוררת ממש בשלהי העיר, וגם אם היא הייתה חיה בצנטרום של הפיילה, היא עדיין הייתה פרובינציאלית. בספר הראשון היא מטיילת עם הכלב על תוואי החומה ומגלה גופה; בספר השני לאה האלמנה מעורבת בסיפור דרך החבר החדש שלה - שהוא הבלש שחקר את הפשע שבספר הראשון. 

הפשע יוצא דופן במיוחד (והסופרת מפזרת כמה רמזים מטעים, יענו "מליחים אדומים" - Red Herrings - אחד מהם משמעותי במיוחד). אבל מאחוריו מסתתרים גם פשעים כל כך יומיומיים שאנחנו לא ממש מתרגשים לשמוע עליהם - אלימות במשפחה. אלימות במשפחה ונגד נשים, פשעים לצערנו כל כך יומיומיים, הם מה שעומד מאחורי כל מה שקורה - גם אם בעקיפין. יתכן והמחברת ורה יכלה לעשות יותר עם הנושא הזה, אבל דחילק, מדובר ב-Cosy Mystery עם חיים בשלהי ברלין וטיולים עם הכלב, כמה אפשר להעמיק בלי שזה יראה מלאכותי? עדיף ספר כתוב היטב (וכמעט לכל אורכו הוא כתוב טוב מאוד, כאמור יש כמה קלישאות פצפונות) על ספר שמנסה גם להיות ספר עלילתי וגם שיעור אזרחות דידקטי. 

מומלץ מאוד, הגרמנית לדעתי לא מאוד מסובכת למי שכבר קורא גרמנית (כלומר אין דיאלקט, סלנג וכדומה). 

"החיים אחריך" // After You // ג'וג'ו מויס // Jojo Moyes

"החיים אחריך", כלומר After You של ג'וג'ו מויס הוא ספר המשך לרומן "ללכת אחריך" של אותה הסופרת. מי שלא מכיר, יכול לקרוא בוויקיפדיה ואם לא אכפת לכם מספוילרים, אז בספר הראשון נרקמת מערכת יחסים יוצאת דופן בין לואיזה, בת למעמד הפועלים שמחפשת עבודה; לבין ויל, בן למעמד העליון שרתוק לכיסא גלגלים אחרי תאונה - והיא המטפלת שבו. הספר היה להיט עצום (שעובד גם לסרט), וגם אני קראתי אותו - כך שההמשך היה אי-שם ברשימת הקריאה שלי - וכשנפל לידי, קראתי אותו. 

תוך כדי שאני קוראת אותו נתקלתי בחצי עין בפוסט שמתלונן שבספר אחר של מויס, "להיכנס לנעליה" (שגם הוא תורגם לעברית) יש דמות סטריאוטיפית של יהודי רודף בצע ורשע, שהעוזר הרשע שלו הוא כמובן ישראלי בשם אבי. מה שמוריד לי מאוד מלשבח את מויס ואני חייבת להודות שאת הפרקים האחרונים של הספר, בלי קשר לטיבו, קראתי מתוך רצון לכעוס קצת על מויס. מישהו היה מתאר לעצמו שסופרת תכניס לתוך ספרות צ'יקליט קלילה דמות שלילית וסטריאוטיפית של שחור / אסיאתי / מוסלמי ותצא מזה בלי "ביטול" מכאן ועד טימבוקטו? אבל, כמו שבריטי אחר, דיוויד בדייל, כתב, "יהודים לא נחשבים" (פה ב"גוד רידס"). תהיי קקי אנטישמית, לא תצטרכי לשלם על זה (אגב, נכתב, נערך ופורסם לפני אוקטובר 2023. מן הסתם, אנטישמיות הייתה קיימת גם לפני כן). את יודעת מה ג'וג'ו, שמחה שלא שילמתי על הספר הדפוק שלך. 

ומילא אם ג'וג'ו האנטישמית הייתה כותבת פה ספר טוב. נכון, מדובר בצ'יקליט אז למה בדיוק אני מצפה. אבל "החיים אחריך" הוא ספר קצת איטי, קצת מדכא, הרבה תבניתי, שעוסק כמובן בחיים של לואיזה אחרי ויל, כמה היא מדוכאת וכמה הישועה שלה עוברת דרך טראומות אחרות שבהן היא מעורבת, במיוחד "ילד בעייתי ככלי עלילתי". אל תדאגו, בסופו של יום הכל מסתדר - הילד הבעייתי (נערה במקרה הזה), נעלמת ברגע הנכון; לואיזה מתקדמת בחיים בדיוק ברגע הנכון; ואפילו הרומנטיקה מתקדמת בדיוק לאיפה שרוצים ברגע הנכון - הכל. בצורה די צפויה, כל פיסות הפאזל מתארגנות בדיוק כמו שהקוראת הייתה רוצה. 

הכי משונה אגב שגיליתי שיש ספר שלישי בסדרה ולמרות שהשני היה גרוע והסופרת אנטישמית, אני תוהה אם לקרוא. כי אני כבר מושקעת. היו גם סדרות טלוויזיה שהמשכתי לראות למרות שהפכו לאוויליות. 

נתתי 2, שזה הפחתת חצי נקודה על האנטישמיות בספר אחר בכלל של המחברת, כי גם בלי האנטישמיות, זה ספר די פושר וצפוי שלא יקבל יותר מ-3 נקודות בלחץ, וגם זה רק בגלל שהז'אנר עצמו הוא כזה שיש בו תבניות צפויות, אבל צריך לדעת לעבוד איתן. אה, ולא להיות ביטץ' אנטישמית (נראה לי שהביקורת הזו תיערך אם וכאשר אני ארגע ...) 

אלכס בר / Alex Beer - הפרש השני / Der zweite Reiter

אז שוב רומן בלשים היסטורי. 

הכותרת "הפרש השני"(Der zweite Reiter) מתייחסת כנראה לפרשי האפוקליפסה: אחרי המלחמה באים רעב, מחלה ומוות - ואת כל השלושה יש בספר הזה, שמתרחש בווינה של קצת אחרי מלחמת העולם הראשונה. עיר שהייתה פעם בירה גאה של אימפריה רב-לאומית, ולא רק שהפסידה במלחמה ואת האימפריה שלה, אלא סובלת מכל מכה אפשרית. 

בעיר הזו עובד אוגוסט אמריך, הבלש של אלכס בר (Alex Beer), שזה הספר הראשון בסדרה שלו. הוא בלש משטרה זוטר, שבתחילת הספר חי עם אישה שאינה רעייתו, אך בעלה נעדר וכנראה נפל במלחמה. הוא עצמו סובל כנראה גם מקצת פוסט טראומה מן החזית האיטלקית, וגם מפציעה מטרידה שמכאיבה לו מאוד. הוא גם מגלה תרופת פלא שקצת עוזרת לו להתמודד עם שניהם - הרואין, שעדיין היה חוקי לגמרי בתקופה ההיא. חיים קצת עלובים - כמו חייהם של כמעט כל תושבי וינה אחרי המלחמה - אבל יחסית יציבים. 

אבל כמו שקורה לבלשים בספרים - תיק אחד שאמריך מסרב להרפות ממנו, שהולך ומתפתח, מביא את אמריך למסע לתוך השאול. לעולם התחתון הווינאי, מן הצד השני של המאזן בין שוטרים לפושעים; לגילוי סוגים שונים של קיום עלוב אנושי: בין אם מדובר בעובדת מין חולת שחפת, דרי רחוב וביוב, ילדים שאוספים מכל הבא ליד כדי לשרוד את היום הבא, נכי מלחמה וגם בני אצולה ומעמד עליון לשעבר שלא בדיוק מבינים איך זה קרה להם. 

יש את מי שגם מרוויח מכל המצב: אלה שגונבים חבילות סיוע שנועדו להאכיל ילדים ולספק תרופות חיוניות כדי למכור אותן בשוק השחור; אלה שמנצלים את המצוקה של האומללים האלה למכור להם חלום של הגירה לדרום אמריקה (ולקחת את הכסף איתו). 

נכי מלחמה מקצבים נדבות

וכמובן, צל המלחמה עצמה אינו נוכח רק בפצועים, בפליטים, ברעב ובמחלות אלא גם בשאלה על הדברים שעשו יחידות אוסטריות בשדה הקרב. כמו שכנראה אופייני למין האנושי, אמריך (ושאר תושבי וינה) ברובם לא רוצים להאמין. לא רוצים להאמין שהצבא האוסטרו-הונגרי ביצע פשעים זוועתיים נגד המין האנושי. מי רוצה להאמין ש"בחורינו הטובים" מאמינים ש"אם לא נשחת את כולם, התינוק שיגדל ירצה לנקום ויהיה האויב הבא"? ש"צריך להרתיע אותם" מלהיות פרטיזנים, גם במחיר שחיטה של נשים וילדים? שצריך לשרוף כפרים שלמים כאסטרטגיה? 

הוצאה להורג של כפר סרבי, כולל נשים, 1916

אבל ההכחשה הזו, שדברים כאלה קרו (ולאו דווקא כיוזמה מקומית של איזה פסיכופט שגויס לצבא, אלא גם מדרג המפקדים), היא חלק מן התמונה הכללית. זאת חברה שלמה בפוסט טראומה שמתקשה להאמין שיתכן שיש דברים מורכבים: היא גם סובלת וגם אחראית בצורה כלשהי לסבל מזוויע שחוו אחרים, מי שהיו ה"אויב". 

לא רק לסוגיות אקטואליות אני יודעת לקשר (מה פתאום, לא דיברתי בכלל על היום בפסקאות הקודמות). אני יכולה לקשר גם לתרבות הפופ העכשווית. הספר מתאים לסרט האופנתי של התקופה הזו: כמו אודיסאוס, גם הוא עורך מסע לתוך השאול; אבל בניגוד לאודיסאוס, המטרה היא למצוא את האמת. וגילוייה לא מביא לישועה כלשהי (חוץ מ-אולי- דין וחשבון עם הרוצח). הקיום העלוב של וינה, הסבל של אנשים שהוא מכיר, ממשיך גם אחרי שהתגלתה האמת והסתיים הספר. 

הערת צד: לא ראיתי את הסרט של נולאן וגם לא נראה לי שיש לי סבלנות לראות אפוס ארוך כמו שנולאן התכוון (ר' מימ למטה). אבל העלילה של האודיסיאה מוכרת לי, כך שאם היא לא תואמת את עלילת הסרט, איתכם הסליחה. 

מפה אולי אגע קצת באיכות הכתיבה והמחקר. אלה , כפי שציינתי כבר בהקשר של הסקירה שלי של הספר "נשף סמרטוטים", שני דברים שונים - יתכן מחקר מעולה אבל ניסיון להקיא את כל החומר; או כתיבה שבגלל הרצון עלילתית לקשר בין אנשים או נושאים, מזייפת קצת את המחקר ההיסטורי. הפרש השני בהחלט שייך למדף הנדיר של אלה שהצליחו לאזן בין עלילה טובה לבין מחקר מדהים ושימוש בשפה שנכונה לאותו זמן (אה כן, רק לקוראי גרמנית מתקדמים - וכאלה שמוכנים לחפש מונחים מאותה תקופה בגוגל, כאלה שאין בהם כיום שימוש - או כאלה שאין להם שימוש מחוץ לניב הווינאי). המחקר כל כך מדהים שכבר בכמה נקודות בספר חיפשתי את המקומות שאני מכירה בווינה שהוזכרו בספר - ובאחרית הדבר שלו יש אזכור מדוקדק למקומות, ברמה שאם הייתי מעריצה שרופה, הייתי יכולה לעשות לי טיול בעקבות הספר בווינה. 

למי שאינו קורא גרמנית : הספר תורגם לאנגלית בתור The Second Rider. ואם יש מישהו שמחפש לעשות תרגום לעברית: לדעתי מספר מעולה, ואכן מומלץ. לא בטוחה שיהיה קל לתרגם את הניב הווינאי והביטויים (חלקם גזענים וכו') לעברית, אבל יאללה מתרגמ/ת מוכשר/ת, לכו על זה. 

זהו הספר הראשון בסדרת אוגוסט אמריך, ואין לי ספק שאני אחטוף את השני.