אנט גרושנר // Annett Gröschner // גלידה "מוסקווה" // Moskauer Eis

 יש לי כל כך הרבה מה לכתוב על הספר הזה, שאני בוודאות הולכת לחזור לרשומה הזו ולהוסיף פרטים או רשמים. למעשה, סביר שאני אחזור לספר עצמו, כי כמו הספר האחר של גרושנר שקראתי, Walpurgistag, גם הספר הזה מלא רבדים (הספר הזה אגב קשור, ברמה עלילתית מסוימת, ל"וואלפורגיסטאג", שם שהייתי מתרגמת כ"יום המכשפות", אבל ממש לא חייבים לקרוא אחד כדי לקרוא את השני). בקיצור אמל"ק: ספר ששייך לקטגוריה של לקנות ולשמור בבית. 

אולי אתחיל מן העובדות: לקראת חג המולד 1991, קצת אחרי נפילת הקומוניזם ואיחוד גרמניה, מוזעקת אניה קובה לעיר הולדתה, מגדבורג. סבתא שלה בבית חולים, אבא שלה לא ענה לטלפונים - אז הבאה בתור לביקור ושחרור הסבתא מבית החולים היא אניה. אניה יוצאת לדרך ורוב הספר עוסק כביכול בביקור שלה במגדבורג בין חג המולד של 1991 והסילבסטר שמבשר את תחילת 1992. 

אניה קובה נולדה ב-1964 וליתר דיוק: ביום הראשון של 1964, כלומר ב-1 בינואר (גרושנר נולדה ב-7 בפברואר אותה שנה במגדבורג, וכנראה יש קווים אוטוביוגרפיים מסוימים בסיפור). אביה של אניה הוא "מדען קירור" ועוסק בהקפאת דברים. כמו ב"איה פלוטו" הסוציאליסטי שבו הפרה נוזפת בפלוטו ששואל אותה אם היא עושה קצפת, שהיא עושה חלב לגבינה, כך ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית מתעסקים במכון הקירור בדברים חשובים כמו איך להקפיא מוצרי צריכה שונים מול "כלכלת חסר" קומוניסטית טיפוסית, אבל גם בכל זאת בייצור גלידה. 

אבא של אניה אחראי למעשה על ייצור סוג הגלידה "מוסקווה", שאם שואלים את אניה, הוא גלידה נפלאה ואם שואלים את תושבי מזרח גרמניה, גם בזמן הקומוניזם, הם נוטים שלא להסכים. אגב, אני עם אניה. אמנם לא ברור אם "גלידה מוסקווה" של אבא שלה היא אותו דבר כמו מה שנפוץ היום (מן הסתם הספר אינו דבק במציאות), אבל הגלידה הזו, למשל מתוצרת "פלומביר" היא בהחלט דבר מופלא ואולי הטובה שבגלידות התעשייתיות (כן, יותר טובה מכל הבנימין וירמיהו למיניהם). 

פוליטיקה של גלידה: מסתבר ש"אדקה" שינו את שם הגלידה המוסקוואית שלהם, והיא נקראת כיום "גלידה קייב" . לפחות ככה נראה בתמונה שמצאתי אונליין

בחזרה לספר ולקרקע המציאות (העלילתית). כשאניה מגיעה הביתה, לבדוק למה אביה לא עונה, היא מגלה אותו קפוא. כלומר, בתוך אחד המקררים. מכאן הספר הולך בשני קווים לא מקבילים, אלא מתנגשים: זכרונות של אניה ממדינה מתפוררת שאין בה שום דבר נורמלי; מציאות החיים בשבוע וחצי שבין חג המולד לשנה החדשה, בין גילויו של האב במקרר ומותה של הסבתא; ובמקביל, עלילה סוריאליסטית על מה שכביכול באמת התרחש במכון הקירור וההקפאה. 

הספר של גרושנר , בגלל השילוב הזה בין סוריאליזם מוטרף למציאות נושכת, לאו דווקא מתאים לכולם . יש בו גם אלמנט חזק של "זר לא יבין" - ובכל זאת אני בתור זרה הבנתי איך משפחה יכולה להיות מחניקה ומשונה אבל גם אהובה; איך סביבה וחברה יכולות להיות דכאניות וגם להרגיש כמו בית; ואיך גם אחרי ה"שחרור" מכל אלה, אנחנו לא משוחררים לגמרי ולפעמים - נו, באמת, חיכיתם למשחק הלשון הזה - קפואים בקיבעון שהושרש בנו. כי אולי למרות שמדובר במדינה אחרת, שכבר לא קיימת, גם אנחנו מכירים את הסוריאליזם הזה. מי מאיתנו לא התפלא בפעם הראשונה שלא פתח תיק בכניסה לקניון, למשל. 

הסוריאליזם של גרושנר הוא עדין, כזה שבו לא ברור אם בכל זאת אין בו מקום למציאות (שכן הוא מבוסס על רעיונות אמיתיים בשולי המדע האמיתי); הקשר בין הקפאת גלידה או מוצרי מזון ובין הקפאת המציאות לטובת מציאות אלטרנטיבית, טובה יותר (לדעת המוקפא) הוא פחות בוטה למשל מאשר בסדרת הרשת הסאטירית (והדי משעשעת) 

Mondbasis DDR - ובקיצור - כפי שאימל"קתי: שווה קריאה. 

(הסדרה על Mondbasis DDR אגב פותחה על ידי מעצב ממוצא מערב גרמני שהפך אותה לעסק של ממש. כמו שאומרת אלאניס, אתם לא חושבים שזה אירוני?)

פולה דיילי // איזה מין אמא את // Just what kind of mother are you

כמה פעמים קורה לנו שאנחנו מסתכלים על מישהו ומחליטים שהחיים שלהם הרבה יותר בשליטה משלנו? המדיה החברתית כמובן תורמת לכך: לעיתים רחוקות נחשף בה המאבק, לעיתים הרבה יותר קרובות היא מציגה תמונה מעוותת של מציאות חלומית. ואנחנו כנראה אוהבים לקנות את זה. אנחנו יודעים שאין מצב ש Tradwives יכולות לחיות כמו שהן חיות (כן, כמובן ש-yesteryear ברשימת הקריאה שלי), שאינפלואנסרים של מסעדות בעצם הולכים אליהן בחינם כקידום מכירות, וגם שיש סיכוי שהשכנה שנראה שהכל מתוקתק אצלה בעצם סובלת - ועדיין כנראה הטבע האנושי גורם לנו לרצות להאמין שאנחנו הפגומים אבל שיש מושלמות. 

ולתוך החלל הזה נכנסת גם ליסה קליסטו , הגיבורה של פולה דיילי ב- Just what kind of mother are you. היא עובדת במקלט לבעלי חיים, בעלה נהג מונית, בני מעמד בינוני נמוך שנאבקים - מול מטלות היומיום (והלב של ליסה לא מאפשר לה לאכזב בעלי חיים נטושים), מול קשיים כלכליים, מול גידול ילדים והגילוי הזה בתשע בערב שצריך להביא מחר עוגה או להכין פלקט או ששוב את האמא ששכחה לתת כתף לאירוע של הכיתה. 

והאמא של החברה הכי טובה של הבת שלה היא המתוקתקת. עד שהיא לא, כי הילדה נעלמת. 

הרומן עובר בין שלושה קולות - כולם מאוד אותנטיים: ליסה בגוף ראשון, פדופיל שמסתובב בשכונה בקול שני והאדם השלישי הוא ג'ואן אספינל, הבלשית שמופקדת על פרשיות ההיעלמות של הילדות. כמו ספרי מתח טובים, הוא קודם כל הערה חברתית על יחסי הכוחות החברתיים בכפר, על הטבע האנושי, לפני שהוא תעלומה שצריך לפתור - אבל יצוין שבערך בחצי כבר לא רציתי לנוח מן הקריאה. 

הדמות של ג'ואן כזו שהייתי רוצה שהסופרת תהפוך אותה לסדרה. 

לא תורגם לעברית ככל הידוע לי. 

יש סדרה של ה-BBC שכנראה מבוססת על הספר. אולי היא טובה (לא צפיתי), אבל לפי מבט בתיאור שלה, הורידו את הדמות של ג'ואן והפכו את הדמות של ג'קי, הדודה המסכנה של ג'ואן, לדמות של אמא קשת יום שהיא אחת מן ה"קבוצה" (או המציאו דמות חדשה שדומה קצת במאפיינים לדודה ג'קי). שזה כבר מאכזב, כי כאמור הדמות של ג'ואן הייתה חביבה עלי וגם בגלל שבהתחשב בכך שהתיאור של ג'ואן מתייחס גם לסבל שלה בתור אישה כבדת משקל ובעיקר עם חזה ענק שעושה לה כאבי גב, יש ריח של שמנופוביה בביטול הדמות. 

לורנס בלוק // Lawrence Block // מוותרת על תרגום משחק המילים הזה: Burglars Can't Be Choosers

ספרות קלה ופופולרית משקפת לעיתים קרובות את רוח הזמן שלה. אני קוראת בעיקר ספרות כזו (ומעט מאוד ספרות גבוהה ועל-זמנית, למרות שזה כמובן נכון גם לעיתים קרובות עבורה). ברני רודנבאר (Bernie Rhodenbarr), הגיבור של הספר הזה (שיצא לאור ב-1977) הוא במובנים רבים שיקוף של רוח הזמן שבה הוא חי. 

אם רוצים לגלות משהו על מישהו, או לנסות ליצור איתו קשר - אנשים נמצאים בספרי טלפונים (לכו תסבירו למישהו בתיכון היום מה זה בכלל ספר טלפונים) - ובטוח שאי אפשר לעשות עליהם גוגל ולגלות הכל עליהם, כולל דברים שהם אולי היו רוצים שלא תדעו. 

אם רוצים להיכנס למקום נעול שבו אתם לא רצויים, לא צריך שום ציוד הייטק, רק ידיים טובות וידע בפריצת מנעולים. שזה מה שיש לברני רודנבאר. הוא פורץ, ואחד שבדרך כלל לא נתפס, אבל כבר שהה בכלא. 

אם אתם גרים במנהטן, אתם בטוח נוסעים בתחתית (מה זה אובר?), אתם שוכבים עם כל מה שזז (מה זה איידס? כן - ב-1977 סביר שהאדם הממוצע במנהטן השתרלל חופשי בלי לדעת מה זה), אתם רואים הרבה טלוויזיה (מה זה נטפליקס? למעשה, מה זה וידאו? כן, בשנים האלו עדיין מכשירי וידאו ביתיים לא היו קיימים). אולי אתם גם מעשנים (לא ממלא תפקיד עצום בספר) או רוקדים דיסקו (שוב, זה מספר אחר). 

כתבתי בהקשר של קמאל קיאנקאיה של יאקוב ארג'וני שמעניין ומשונה לראות את המיושנות של 1982 דרך עיניו של קמאל. גם במקרה של ברני, סוף שנות ה-70 משתקף דרך עיניו. ברני הוא פורץ, במובן של גנב, לא במובן של בעל עסק לפריצת/שבירת מנעולים. הוא נשכר כדי לחלץ חפץ מדירה, בדירה נמצאת גופה והוא נחשד שרצח אותה (כמובן שהוא חף מפשע). העלילה כמובן מתמקדת בניסיון שלו להוכיח את חפותו, מין אחד ה-tropes הרגילים בספרות הפשע. 

יש גם הרבה הומור בספר, והרבה סלנג יהודי ובכלל מין נוכחות יהודית לטנטית (משערת שבלוק בעצמו הוא יהודי), ולמרבה הצער גם זה אנכרוניסטי בעידן הנוכחי, שבו הרבה סופרים יהודיים דווקא מסתירים את היהדות שלהם בדרך להצלחה (הבולטת שבהם היא סופרת שמתישהו אסקר, שרה כהן - שידועה יותר בשם הבלתי-יהודי בעליל פרידה מקפאדן). 

מומלץ? ספר משעשע וקליל, רק קחו בחשבון שזה ספר בן 49 שנים ויש משהו בכתיבה, בצורה שבה מסוקרות הדמויות וכו' - שהוא מאוד 1977. לא שיש משהו רע בזה. זאת גם השנה של סטודיו 54, של "שגעון המוזיקה", "ראשים מדברים" שחררו את אלבום הבכורה שלהם, "מלון קליפורניה" הושמע בכל מקום, "מלחמת הכוכבים" הוקרן על מסכי הקולנוע ואם מדמיינים את ברני רודנבאר בתוך כל זה, אולי דווקא מעניין לקרוא את הספר. 

בלוז תפוחי אדמה // Kartoffelblues // רולנד קירש // Roland Kirsch

 עוד ספר גרמני שאף אחד לא שמע עליו ואני משערת שלקחתי אותו כי היה בחיני-חינם. ואכן, לחינם. אז אמל"ק : קצת מאכזב, אבל בכל זאת טוב שקראתי. 

רוברט קרומפ הוא בלש ("קומיסר", כמו בשיר של פאלקו, אבל למעשה מדובר פשוט במילה "פקד"). הוא בלש כנראה קצת אפור, מיושן, לא פופולרי בקרב חבריו בעיר הגדולה פרנקפורט, וגם לא פופולרי בקרב פרודתו/גרושתו. ומקבל הוראת העברה לאיזו עיר קטנה בדרום המדינה (זה משהו שפחות מוכר בישראל - אבל בגרמניה עובד ציבור יכול להיות מועבר על ידי הרשויות למקום שבו צריכים אותו, לדעתן. בדרך כלל לא עושים את זה למישהו ללא הסכמה ובאמצע הקריירה במקום אחר, ואולי גם זה מעיד משהו על כמה קרומפ אהוב על המעגלים החברתיים והמקצועיים שבהם הוא מסתובב). 

אז קרומפ עובר ועוד לפני שהוא באמת מתמקם - ביום המעבר שלו - יש רצח בעיר הקטנה שאליה הוא הגיע. מכיוון שהוא לא מכיר את העיר, מצורף אליו שוטר צעיר בשם פלוריאן הארטוויג. מפה הספר הוא בעצם "תיאור צבעוני" של עיירה קטנה בהסן ושל היחסים הנבנים בתוך היחידה - קרומפ, פלוריאן, המזכירה ז'אנין, המפקד וכו'. הפשע עצמו (או הסיבות לו) קצת בנאליות והמתח לא לחלוטין מחזיק. בתחילת הספר יש עוד שני פשעים שמתקיימים במקביל בעיר (וגם אותם הם פותרים), אבל בלי שבעצם הדברים הזה מוזכר יותר מדי עד כמעט סוף הספר, ולכן בכנות לגמרי שכחתי שהם קיימים. 

אני גם מדי פעם מזכירה את סוגיית הייצוג בספרים ואני דווקא לא מאלה שמחפשות שכל ספר יעשה V על כל סעיף בסעיפי הייצוג והשיקוף של החברה. אבל בכנות, משונה לראות ספר שמספר על עיירה גרמנית בימינו, ועוד מערב גרמנית (הוא יצא לאור ב-2015) והדבר הכי זר שיש בו זה בעלים של מסעדה יוונית (באמת? אין בכלל טורקים בעיר שמתוארת כעיר תעשייה קטנה?), והנשים היחידות שיש בו הן מזכירות וחברות/נשים-של, וכמובן-כמובן שאף אחד לא קוויר. אני לא מפקפקת שהחברה בגדול הרבה יותר שמרנית במקומות כאלה, אבל גרתי וביקרתי במקומות כאלה. גם בפינות הכי נידחות של מדינות כמו סקסוניה יש ייצוג לכל חלקי החברה. אז באמת שאני לא רודפת אחרי ייצוגים בכח, ואולי בכלל לא הייתי שמה לב אם לא היו קוראים לזה Kartoffelblues, וקרטופל זה הרי גם קצת כינוי בדיוק לסוג הזה של הגרמנים, שגרמניה בשבילם נמצאת עדיין ב-1952 בערך. או 1972, או לא יודעת מה - אותה תקופה שבה קמאל קיאנקאיה של יאקוב ארג'וני מסתובב בהסן (1982). 

מצד שני, זה מתחבר יפה לטכנופוביה של קרומפ (gag חוזר ומשעשע בספר: קרומפ ממונה עם הגעתו גם למתאם של המחלקה עם מחלקת ה-IT, למרות שהוא בקושי יודע איך לפתוח אימייל), לסוג האנשים שהוא חוקר בסיפור ובכל מקרה לאווירה הכללית של הספר. 

כמה? גיליתי ש-Goodreads מאפשר לתת עכשיו חצאי וחלקי נקודות. הידד! נתתי 2.5, שזה הרבה פחות מן הממוצע הכללי של הספר שנתנו אחרים, אבל אין לי לב לתת פחות לספר שבכל זאת יש בו כמה דמויות חביבות ומאופיינות היטב, גם אם הוא לא הכי טוב שאי פעם קראתי מסוגו.