חול, בהגדלה

ד"ר גארי גרינברג פרסם ספר עם תמונות של גרגרי חול, בהגדלה של פי 250

via: lost at e  minor

לאתר של גארי גרינברג, שעוסק כולו במיקרו-צילום ולגלריית תמונות גרגרי החול שלו

לרגל המונדיאל של הנשים

ובעיקר לכבודה של סין: 

VIA failblog 

מהפכות המזרח התיכון - מציאות מן הרשת

אי-היציבות המזרח תיכונית העלתה גם כמה תובנות מעניינות לגבי האינטרט. 

(1) למהפכת ה"יסמין" אוהבים לקרוא העיתונאים גם "מהפכת פייסבוק", אבל מקריאת כתבה שפורסמה ב-FastCompany, עולה השאלה אם לא צריך לקרוא למהפכה הזו "המהפכה הסינית", או, מכיוון שהשם כבר שמור למהפכות שקורות בסין עצמה, מהפכת ה"i-fon". כמו שכל דלפון שחשב על לרכוש סמארטפון, ובעיקר איי-פון, יודע, הדברים האלה יקרים. מאוד. אבל בשביל זה יש את הסינים, לא? אלה שלוקחים עיצוב וטכנולוגיות של אחרים ומוכרים רפליקה זולה שלהם (אם להשתמש בשפה נקייה). ובמילים אחרות: למהפכה אחראים חיקויים סינים זולים לסמארטפונים היקרים באמת. קצת אירוני שדווקא אחת המדינות הכי לא-דמוקרטיות בעולם אחראית לאפקט הדומינו הזה.

ותוספת: ציטוט מ-"5 שאלות לתקשורת העוינת" שמפרסמת וולווט בבלוג שלה (לא היא המחברת):
המהפכה במצרים " לא היתה "מהפכת פייסבוק", זו היתה מהפכה של המוני צעירים שיצאו לרחובות. את הקריאה להפגין קיבלו מפה לאוזן, בטלפונים, במסרונים, וגם בפייסבוק (שנחסם במהלך הההפיכה, מה שלא מנע את המשך ההפגנות)."

(2) ואיך אנחנו יודעים מה למעשה קורה באותן מדינות שבהן מתחוללת כרגע אי-יציבות? הלבנונים פטפטנים יותר גרועים מהישראלים, אבל איך אנחנו יודעים מה קורה באמת בלוב או במדינה שמצנזרת כל מידע, כמו סוריה? העיתונאים נוטים יותר ויותר להסתמך על מקורות שלא דווקא ידועה מידת אמינותם. עיתונאים עובדים בשכר בדרך כלל לא-גבוה, עם דדליינים לוחצים, ולעיתים קרובות, כמו כל אדם, מחפשים את הדרך הקלה. רשת טלוויזיה צרפתית הופלה בפח (כנראה על ידי הממשל הסורי עצמו), כשאישה שטענה שהיא שגרירת סוריה בפריז הודיעה קבל עם ועדה כי היא פורשת מתפקידה, ונחשפה כמתחזה. מתחזה מפורסמת אחרת היא בעצם מתחזה: מסתבר, שאמינה עראף, המחברת של הבלוג "בחורה לסבית בדמשק" היא בעצם טום מקאליסטר, בחור לא-לסבי, שלא נמצא בדמשק. 

במקרה של עראף, פעילות גולשים שדווקא דאגו לשלומה, והפרסום על "מעצרה" של אמינה, חשף את ההתחזות. התמונות שפורסמו בבלוג היו של בחורה שחיה בלונדון ומעולם לא ביקרה בסוריה. אלמלא הייתה אמינה "נעצרת" ומושכת תשומת לב עולמית בשל סיפורה האישי, לא היו מתפרסמות תמונותיה ברשתות הטלוויזיה, והמצולמת האמיתית לא הייתה יודעת כי נעשה שימוש בתמונותיה בלי רשותה.

אבל זה לא הסוף - קצת אחרי שמקאליסטר נחשף כ"אמינה עראף" האמיתית, הסתבר שעוד בלוגרית לסבית ידועה, פאולה ברוקס מן הבלוג Lez get Real, היא למעשה גבר בשם ביל גרבר. שני הבלוגים האלה, שכביכול פתחו צוהר בפני סטרייטים (או לסביות/גייז שחיים מחוץ לסוריה, במקרה של עראף) על החיים של לסביות, נכתבו למעשה על ידי פנטזיונרים, גברים. כפי שכותבים בעניין גם בסלייט, התיאורים של מין לסבי - פנטזיה, שכשיודעים שהיא נכתבה על ידי גבר, היא נודדת אי-שם מתחום הספרות הלגיטימית (עד כמה שלגיטימי להתחזות לאדם אמיתי על מנת לייצר עניין בכתיבה שלך) לתחום הספרות האירוטית. רגע, ואיך אתם יודעים שאני לא כלב, בפרפרזה על הקריקטורה המפורסמת? 

על חקר נושאים לא-פופולריים באקדמיה

צריך גם לבחור מה חוקרים באקדמיה: יש שאלות שמעניינות רק בעלי עניין מצומצם; יש כאלו שמעניינות רבים. זה במיוחד בולט במדעי הרוח והחברה. 

יש שאלות מחקריות שמוזנחות כי אינן נחשבות לחשובות (למשל חקר תרבות פופולרית בחלק ניכר מן האוניברסיטאות; ובכולן למעשה עד סוף שנות ה-60 (כשריי בראון החל ללמד קורס בנושא באונ' באולינג גרין). יש כמובן כאלו שמוזנחות, או שהופכות לפופולריות, מסיבות של שינויים בטרנדים החברתיים הכלליים: מי יכול לחשוב כיום על אוניברסיטה שאין בה תחומים של לימודי מגדר (ולעיתים גם לימודים קווירים/להט"ב), דבר שנובע ממהפכת המודעות לפוליטיקה של זהויות. 

לעומת זאת, תחומים מסוימים גוועים. בעוד שלכל אחת מן האוניברסיטאות בישראל (כמו גם לחלק מן המכללות האקדמיות) יש תכנית בלימודי מגדר, המעוניינים להשיג תואר בלימודי אפריקה יאלצו לנדוד בין באר שבע, תל אביב וירושלים (לא, אל תשאלו מי יחזיר הוצאות נסיעה, כנראה מניחים שמי שמתעניין בלימודי אפריקה מקבל רכב מן ההורים). כלומר, אין בארץ מספיק עניין בפיתוח תחום כמו לימודי אפריקה, יבשת מרתקת ומלאה בתרבויות שונות עם היסטוריה עשירה, יבשת שמעלה שאלות פוליטיות וכלכליות אקטואליות, ועוד. האם ההתעלמות מלימודי אפריקה נובעת מגזענות או ראיית עולם קולוניאליסטית ישראלית, שלא מייחסת לאפריקה חשיבות? פרופ' רות ג'ינאו אומרת בראיון עם אסתר זנדברג בנושא היחס ללימודי אפריקה בישראל ש"זוהי התנשאות מערבית שהיתה גם הנחת היסוד של הקולוניאליזם. אפריקה היא כמו כל מקום. ההתמודדות עם המגבלות שם והידע לעשות הרבה ממעט הן מרשימות ויש הרבה מה ללמוד מאפריקה". 

בייל לעומת זאת החליטו לאחרונה לסגור את המרכז לחקר האנטישמיות - The Yale Initiative for the Interdisciplinary Study of Antisemitism. האוניברסיטה טוענת כי המרכז לא פופולרי מספיק (מבחינת הביקוש לקורסים שהוא מציע) ושכן הוא אינו מפיק מספיק פרסומים בכתבי עת אקדמיים מן השורה הראשונה - אלכס יופה טוען כי האוניברסיטה נוקטת שיטת איפה ואיפה ואינה מפעילה את אותם שיקולים על מרכזים אקדמיים אחרים, למשל מרכז לחקר גלובליזציה; ובסופו של דבר, ההחלטה נובעת מאי נוחות מן העיסוק של המרכז בין היתר באנטישמיות מוסלמית בעידן הנוכחי, שעוררה את זעמם של פעילים ופוליטיקאים ערבים ומוסלמים. עוד הוא טוען, כי המגמה נובעת מתרומות ערביות לאוניברסיטה (ומה, אין תורמים יהודיים? כאלה שאכפת להם מחקר האנטישמיות?) ומסיים עם ציטוט של הפובליציסט השמרן ויליאם באקלי על the intolerance of the .academy toward unfashionable concepts. בוושינגטון פוסט קוראים לאחת האוניברסיטאות בעיר לחטוף את המרכז מ"ייל" . לטובת האיזון, אציין כי יש גורמים רציניים בחקר האנטישמיות, כמו דבורה ליפשטט, שטוענים כי המרכז אכן עסק בעיקר בפעילות פוליטית מן הצד השמרני/ימני של המפה, זיהה כל ביקורת על ישראל כאנטישמיות, ולכן, נכשל כמרכז מחקר אקדמי.

למרבה הצער, בעוד שבאנגלית מצאתי דיון בנושא שכלל טוענים מימין ומשמאל (כשחלק ניכר מן המגיבים משמאל הגנו על המרכז), בישראל הדבר דווח רק ב"הארץ", ונידון בלוגית רק ב"לאטמה", כאילו אנשטימיות היא לא נושא שצריך להעסיק בראש ובראשונה את התומכים בזכויות אדם. 

שיטוטים ברשת, יום שבת, 28 במאי

"קו חוץ" נותנים במה לאיה שושן, שכבר דיווחה בעבר על המתרחש במדריד, והיא ממשיכה עם תיאור של ההפגנות ההמוניות נגד המשטר, והתנועה חסרת-ההנהגה שמתגבשת בהן.

תמונות מהר הגעש האיסלנדי, ששוב ממרר את החיים לתושבי אירופה ולתייריה.

יוסי גורביץ מסכם חמש שנים, בפסימיות - אפילו יחסית לעצמו. קריאת חובה.

Oprah has left the building

אבל כבר ירד על העולם תוך כדי כתיבת פוסט זה. יכול להיות שזאת האפוקליפסה שדיברו עליה לפני כמה ימים. זה לא שהיא לא קרתה, היא פשוט קרתה יום יומיים אחר כך. מסתבר, שאופרה, הכהנת הגדולה של טוב הלב, החליטה לפרוש מתכנית הראיונות שלה ולהתמקד בלהיות האישה הכי עשירה בארצות הברית, ובעיקר בלעשות עוד כסף. 

מסתבר, שזה שאני קוראת לה "הכהנת הגדולה" (כנהוג בשפה העברית) הוא לא שגיאה לשונית: שני פוסטים שונים בבלוגים שעוסקים במדעי הדתות עוסקים בספר חדש בשם "oprah the gospel of an icon" שאלה איך הפכה אופרה למשיחה ונביאה של דורנו. פול הארווי ב-Religion in American History מצטט את ה-CNN: 

Oprah represented humanity’s ceaseless interest in spiritual responses to personal problems. We now live in her world: one of first-person confessions, required makeovers, and spiritual consumption.

The measure of her consequence will be not in whether or not she mattered to you, but whether the world you occupy looks more like hers than you know.

ג'ון לארדאס מודרן גם הוא עוסק בספר בהרחבה, פה.

אבל מי שבאמת יתגעגע לאופרה הם יוצרי הדפדפן "Opera", שפרסמו כמה מן המכתבים שהם קיבלו והיו מיועדים ל-Oprah


וליז למון, כמובן:

יופסק השימוש במונח "חופשת לידה"!

מיטל ערן יונה מוחה נגד השימוש בשפה העברית במונח "חופשת לידה". לדבריה: 

"חופשה זה בקריביים, עם שמשיה ושיק פירות, ברומא היפה או בקפה בשדרות של פריז, או אפילו פה ליד בצימר בצפון עם קייקים בירדן או בטיילת ההומה של אילת..  אבל אני בבית, מטפלת בתינוק חדש מבוקר ועד ליל ובבנותי הגדולות ששמחות לקבל את אמא בבית לשם שינוי (אני מאוד אוהבת את ילדי, ובכל זאת, חופשה זה בטח לא!)

והרך הנולד, כמה שהוא מקסים, בכל זאת, שמונה הנקות ביום, שש פעמים חיתולים עם קקי ועוד ארבע פעמים עם פיפי, בכי של גזים ובכי של רעב וסתם בכי של עייפות (שצריך ללמוד להבחין ביניהם..), התאוששות פיזית מלידה, השלת קילוגרמים עודפים,
תפרים, טחורים, ורידים ברגליים, כאבי גב, כאבי ידיים, כאבי צוואר..כל אלו לא מסתדרים אצלי עם חווית ה"חופשה".

 האם הטרייה (מזל טוב!) צודקת. ניתוח לשוני של המונח מגלה כי שפות יכולות לשנות את עצמן (או את המינוח) ושרק בחלקן מלכתחילה קיימת התייחסות ל"חופשה". 

אני לא בלשנית, וגם לא דוברת את כל השפות, אבל: 

אנגלית - Parental Leave - נבצרות (היעדרות מעבודה) לטובת הורות.

גרמנית - "Elternzeit" - "זמן הורים", נקרא בעבר גם "Erziehungsurlaub" (חופשה לטובת טיפול בתינוק) וזאת בניגוד לגרמנית ה"ישנה" (לפני נגיד 20 שנים) שבה היה נהוג לקרוא ל"חופשה" אכן "Mutterschaftsurlaub" (חופשת אמהוּת). שימו לב לכך שאכן נעשה מהלך לשינוי השם; גם לשוויון בין המינים (גם גברים יכולים לקחת תקופה לטיפול בתינוק חדש בגרמניה ובמדינות אחרות) וגם להשמטה, בנוסח הכי מעודכן, של המונח "חופשה"

דנית - "Barselsorlov" - "נבצרות (היעדרות מעבודה) לטובת אמהוּת"

הולנדית - "Ouderschapsverlof" -  - נבצרות (היעדרות מעבודה) לטובת הורות; לעיתים מכונה עם זאת גם kraamverlof "נבצרות (היעדרות מעבודה) לטובת אמהוּת" 

יפנית - "育児休業" - אם הבנתי נכון, אז "育児" מתייחס לטיפול בילד וחינוכו ו-"休業" זה היעדרות מעבודה.

ליטאית: "Atostogos vaikui prižiūrėti" - "נבצרות (היעדרות מעבודה) לטובת השגחה על ילדים"

מלאית: "Cuti bersalin" (חופשת אמהות)

סינית (מנדרינית): "产假" - בעוד ש-"产" מתייחס ללידה, "假" זאת היעדרות מעבודה

צ'כית: "Mateřská dovolená" - "חופשת אמהות", כמו בעברית

צרפתית: "Congé parental" - כמו Parental Leave 

רוסית: "Отпуск по беременности и родам" - חופשה לרגל הריון ולידה

שוודית: "Föräldraledighet" - כמו Parental Leave

בכתריאלבקה

גם בארץ וגם ברחבי העולם עדיין מתמודדים עם סיפור קץ הימים (אני תוהה אם הסיפור הזה היה זוכה לתהודה כלשהי מעבר למעגל המאמינים האוונגליסטים וחוקרי מדע הדתות, לולא האינטרנט; אולי צדק פרסיקו שלא כתב מילה על הנושא). עמי בן-בסט מסביר קצת ומוסיף עוד תמונות. 

מזל שיש גם דברים אמיתיים להתעסק איתם. איה שושן, תושבת מדריד, כותבת על ההפגנות ההמוניות שמתרחשות מדי יום במדריד, ואיכשהו עוברות תחת הרדאר של מדווחי החדשות (דרך: קו חוץ).

בארץ החליטו רשויות אור עקיבא לסתור את התיאוריה של גורביץ על מדרון חלקלק, והזכירו לו שכבר כמה שנים (על פי אחת ההערות לפוטס אורח בנושא אצל גורביץ, מ-2007) קיים, ללא מפריע, רחוב על שמו של הרב כהנא בעיר. זה לא מדרון חלקלק, זאת מפולת שלגים. בנוסף, עידן לנדו ממשיך ברשימות מן הכלא הצבאי. מה עדיף - מעשים מזעזעים כמו קריאת שם רחוב על שמו של גזען מקים ארגון טרור, או השחיקה היום-יומית של הטמטום המערכתי?

מן הנעשה בחלד 

גם בעולם (או: בעיקר בעולם) ניתן למצוא כמה שאריות משעשעות ל-Rapture שלא קרה. פרופסור אחד למשל הוסיף מספר הנחיות לסטודנטים שלו, שמהן ניתן להבין, שלא ניתן פטור בהגשת עבודות בשל קץ הימים (VIA). 

Tablet מסקרים ספר שבהחלט מעורר עניין מן התיאור שלהם. סופרת/עיתונאית בשם דבורה בייקר נתקלה במקרה בשמה של אישה בשם מרים ג'מילה, קיצונית אסלאמיסטית בפקיסטאן של שנות ה-60, שלמעשה נולדה בשם פגי מרכוס, נערה יהודייה מן הפרברים שהמירה דתה לאסלאם ודחתה את המערביות והפמיניזם של שנות ה-60. כמו בהרבה מקרים אחרים שנדונים בספרות מקצועית, המצוקה האישית שלה, לא תורגמה לרדיקליזם בשמאל הקיצוני מסיבות אישיות, אלא לרדיקליזם דתי. הספר, The Convert: A Tale of Exile and Extremism הוסף כנראה לערימה הגבוהה מאוד של ספרים שצריך מתישהו לקרוא.

בזמנו הצגתי כמה תמונות מלבבות של מוסקווה בשנות ה-30; והנה גם ניו יורק הייתה פעם יפה מאוד (OK, גם היום, שתיהן יפות - צילי וגילי): 

מקור: פה וככה נראה הבניין היום (או לפחות: כשגוגל צילמו), בלב צ'יינה-טאון

ואם משעמם לכם, למה שלא תשלבו "צוללות" עם משחק שתייה?

היום שאחרי

מה, לא מת העולם? טעיתי? קורה. 

האמת היא, שהיו כבר פעם-פעמיים מקרים כאלה בעבר, שבהם נובא סוף העולם ובסוף החיים המשיכו ממש כרגיל. למעט חיות המחמד שהרדימו אלה שהאמינו שאוטוטו הם בשמיים עם ישו. למעט חשבונות הבנק שרוקנו או הרכוש שנמכר במחירי הפסד כי אין טעם בחיים. למעט אלה, שהאכזבה מזה שהמשיח לא בא הייתה גדולה מדי עבורם והם החליטו להתאבד כדי להצטרף אליו.

בכתריאלבקה 

במובן מסוים, עדיף לדמיין את סוף העולם, כי המציאות הרבה יותר מדכאת. עדיף לדמיין כל מיני מעשי ניסים וחטיפות על טבעיות, מאשר לחשוב על כמויות הטמטום האנושי והממסדי, והשילוב הקטלני בין השניים. עידן לנדו, למשל, נכלא בגיל 44 על סירוב לשרת במילואים. הפוסט שלו מדכא בלי ממש להתכוון, לא בגלל העובדה כי צה"ל כולא סרבן מצפון בגיל שמהווה שנה לפני גיל השחרור ממילואים וכו' - אלא פשוט בגלל התיאור של הטמטום האינסופי של המכונה הצבאית, והזכרונות המרים שהוא מעלה אצל כל מי שבילה יותר מ-5 שניות במערכת.

גם המאושרים משלבים את סם האדרנלין עם הדת, לפי כתבה של יאיר אטינגר על הברסלבים של הרב ברלנד (דרך: תומר פרסיקו). הרב, על פי הכתבה, מעודד את תומכיו לעבור על החוק (למשל בתחומי התעבורה, אבל גם כמובן בנסיעה לקבר יוסף) כדרך להתקרב לגאולה.

בחלד 

זאת הסיבה שעדיף להתמקד בפנטזיות של הגויים. לפחות הן לא גורמות (במקרה הזה לפחות) לתאונות דרכים על רקע דתי, כמו אצל חסידי ברלנד. במהלך אירועי קץ הימים אתמול, היו מי שניסו לעשות קצת כסף על הנושא הזה של סוף העולם. עולה השאלה אם היום ומחר הם יקבלו גל של פניות מלקוחות לא-מרוצים. קיימת אפשרות, כמובן, שסוף העולם הגיע, אבל לא הייתם בבית, אז לא לקחו אותכם, אלא השאירו הודעה: 

מקור: הפרופיל של אחד בשם ג'ונת'ן שוורץ, לא בטוחה שזה מקורי שלו

יכול להיות שמהתחלה, ההומואים היו המטרה (אגב, באחת הנבואות הנכזבות של השנים האחרונות ניבא מטיף אוונגליסטי כי עד 1996 יעלמו כל ההומואים מן העולם). עוד סוג של חוטאים (אני חושבת שדיברתי על זה אתמול) הם אלה שקוראים ספרות תועבה. "דמדומים", נגיד. נמשיך עם המתיחות האכזריות שניתן היה לעשות אתמול:

VIA

ומה אם קץ הימים באמת בסוף מגיע? אחד מתחביבי הרבים הוא Urban Decay (כן, אני עכשיו בליבם של "חיים ללא אנשים", הסדרה האידיאלית למיזנטרופ). אחרי הכתבה המרתקת ההיא על צ'רנוביל באה כתבה מצולמת על עיר שאמנם לא ננטשה כליל בגלל אסון גרעיני, אבל ששכונות שלמות בה ריקות מתושביהן בשל אבטלה והתדרדרות. כמו בפריפיאט וצ'רנוביל, גם בדטרויט, הטבע חוזר לעיר.

סוף העולם

סביר להניח שזה הפוסט האחרון בבלוג הזה, ואם תקראו אותו קרוב ל-6 בערב (נכון לשעונכם), יכול להיות שזה הפוסט האחרון שתקראו בחיים. העולם מתקרב לקיצו. היום ב-6 בערב הוא יום הדין. היום יפרדו מאיתנו 3% מן האוכלוסיה (אלה שהיו נוצרים טובים) וילקחו (בסערה השמיימה). תוך פחות משישה חודשים, כל מי שאי פעם צחק על מוכי גורל ; כל אלה שעסקו בעבודת אלילים; כל מי שקרא ספרות תועבה (נגיד "התפסן בשדה השיפון" או "האקלברי פין") - ובקיצור, כולנו - ילמד את הלקח: העולם יגמר במלחמת גוג ומגוג, ואנחנו כמובן נלך לגיהנום.

סביר להניח, כמובן, אם אתם קונים את הנבואות של הארולד קמפינג, שדר רדיו נוצרי בארצות הברית, שניבא כי היום הוא היום הגדול. משטרת ניו-יורק, למשל, הודיעה כי היא לא מתכוונת להיערך לאירוע עם כוחות מתוגברים. "אם באמת בא סוף העולם, אז יהיה צורך בפחות כוחות משטרה, כי הרחובות יהיו ריקים". אין סיבה לא להאמין לקמפינג ולהיערך בהתאם. 

בכתריאלבקה 

כמובן שיש צורך בהיערכות חירום, בהתחשב בכמות המתים הקדושים שעלולים לקום לתחייה אחרי יום הדין ואחרי שישו יבוא שנית - הגיוני שזה יקרה בארץ. סביר שתחיית המתים תביא למצוקת רווקים-רווקות, עם כל מיני ג'ים מוריסונים שיקומו מן המתים (אני לא רוצה לחשוב מה יקרה עם מחירי הנדל"ן בתל-אביב). בקיצור, מצאו לכם את המבוקשת התימניה שלכם מוקדם ככל האפשר (זיפט, כמובן).

קצת לפני סוף העולם, יאיר רווה ממליץ לנסות עוד ולתפוס את "The Beaver" עם ג'ודי פוסטר ומל גיבסון. לטענתו "יש משהו בתסריט הזה שיכול לתפקד גם ככתב הגנה של גיבסון עצמו, וכסוג של גאולה קולנועית עבורו: הסיפור על הגבר שקורס מבחינה נפשית ואז מנסה לחזור למסלול על ידי יצירתו של אלטר-אגו". המגיבים לביקורת מזכירים לרווה שהקורבנות האמיתיים של אדם אנטישמי ואלים הם לא הוא עצמו, אלא אלה שהוא החטיף להם מכות, או הסית נגדם. כמו רבים אחרים, גם אני מתקשה לראות את עצמי יושבת מול סרט בכיכובו של גיבסון, אבל מי יודע - אולי זה ניסיון של רווה להכניס את כל הצופים לשלושה אחוזים האלה שילכו לגן-עדן אחרי קץ הימים; אחרי הכל, כידוע יש לגיבסון מילה צפופה עם האלוהים של הנוצרים הקצת-פסיכים.

חורים ברשת מזכירים לנו לא להסחף אחרי כל אימייל שמדווח על אירוע מזעזע שקרה לו - קיים סיכוי שהאירוע מדווח באופן חד-צדדי: במקרה הזה מדובר בעיוור שהגיע למסעדת פם-פם בלונדון מיניסטור. לטענת המייל, הוא סולק משם. לטענת המסעדה, הוא התבקש לעבור ממקום שבו המעבר היה צר מדי והמלצרים היו עלולים למעוד על כלב הנחייה הנח במעבר בין השולחנות, למקום עם מעבר רחב יותר. מכיוון שישבתי לפני עידנים רבים בפם-פם לא פעם ולא פעמיים עם מפקדי בצבא (נכה צה"ל וחובב סטייקים שרופים, ואנא הימנעו מבדיחות שריונרים, שזה כמובן מה שהוא היה), איכשהו דווקא במקרה הזה, אני מאמינה למסעדה. האירוע מזכיר לי כמובן אירוע אחר, והנה מה שכתבו על פיצה שרגא ב"היתוך קר למפגרים", ויותר מזה - על האצבע הקלה שלנו על הדק ה"לייק" וה-Forward

 בחלד 

אם באמת בא קץ הימים, אין צורך לסדר יותר את החדר. זאת הכותרת של כתבה של הניו-יורק טיימס על משפחה שבה שני ההורים מאמינים שהיום בערב הם ילקחו לפגישה עם ישו. מה שבטוח שלא צריך, אם באמת בא סוף העולם, הוא ספריות ציבוריות. כתבה עצובה ב-New York Review of Books מתארת את סגירת הספריות הציבוריות במקומות רבים בארצות הברית. אחר כך מתפלאים שאנשים מאזינים לקמפינג במקום לקרוא ספרים. 

מכיוון שסביר סטטיסטית שרבים מן הנותרים על פני האדמה הם כאלה שהצביעו בעד הכופר שלא נולד בארצות הברית, הוציא משרד הקמפיין של אובאמה חולצות עם צילום תעודת הלידה המפורסמת ההיא. כל הרווחים לטובת בחירתו מחדש של אובאמה, הרכישה, מכיוון שהיא למעשה תרומת בחירות, לאזרחי ארה"ב בלבד.

ואחרון ודי: אם סתם נשאל על שנת הלידה, כל מיני בני 13 תחמנים ידעו לחשב מה שנת הלידה הרצויה למילוי בטופס. אבל לך תמצא בן 13 שיוכל לענות על השאלה הבאה: 

מקור

מהדורת חתונה מיוחדת

קורים דברים בעולם, בישראל ובכלל, אבל עדיף אסקפיזם, לא?

אחד ממכרי, סמולני בריטי מניאק, ממש ממש נגד החתונה. כלומר, אין לו שום דבר נגד חתונות באופן כללי (חוץ מזה שזה מוסד בורגני וכו' וכו'), אבל מה שמפריע לו הוא בזבוז כספי משלם המיסים הבריטי על טיפולי שיניים לאבא של החתן. את כל זה אני יודעת בין היתר, כי הוא חבר בדף הפייסבוק שקורא:

Don't cut us, cut the Wedding!

אותו מכר צריך לנחם את עצמו: יהיו כמה בריטים (או לפחות: כמה סינים) שירוויחו מייצור מזכרות חתונה. אם במקום לכתוב על מזכרות החתונה, הייתי חושבת על מזכרת החתונה הכי מופרכת, יכול להיות שהייתי מככבת ברשימה הזו - וגם כנראה שהייתי כבר קצת יותר עשירה. למשל, הקונדום של החתונה. או שקיות תה עם דמויות בני הזוג:

מקור: פה

המוכשרים שבינכם יכולים לסרוג לעצמם ויליאם וקייט שיקשטו את הבית לנצח. והמשקיענים באמת? הם יראו את ויליאם וקייט כל פעם שהם ילכו להוציא חלב מהמקרר.

מקור: CURBED

עוד מוצרי ויליאם וקייט משונים, מכוערים וביזארים: thefrisky  ויאהו.

חוץ מזה, יש סיכוי שהנישואין לא יחזיקו מעמד. הנבואה לא באה אמנם מאסטרולוג או מקוראת בקפה (או בתה) של המלכה, אבל שירות הדואר של ניו זילנד הוציא בול שמתאים לכל המקרים

וה-TAZ הגרמני, שהכותרות שלו כמעט תמיד משחקות משחקי לשון, מחזיר אותנו בנחיתה קשה לקרקע המציאות - "חתונת השנה" היא כמובן זו שבין הפתאח לחמאס:

שיטוטים ברשת, יום חמישי, 28 באפריל

בכתריאלבקה 

לפני השטויות הרגילות, משהו רציני באדיבות נדב פרץ: " רק כשאזרחי ישראל ופלסטין ישתכנעו שפתרון כזה הוא לטובתם – רק אז הוא יהיה ישים".

פה אין דיון בצווי איסור פרסום, עדכון טוב על כל הנושא יש בוולווט, וכמובן יש את המאמר המעניין של יובל דרור בעין השביעית, ותגובתה של חנה בית הלחמי. זאת האחרונה לא משכנעת ולא ממש עונה לטענות המרכזיות של דרור (במקום זה היא בעיקר מאשימה אותו בסגנון טוקבאקיסטי מתלהם, שזה לדעתי דווקא הדבר האחרון שאפשר להגיד על המאמר המאוד זהיר שלו), ואני מקווה שלא סומנתי עכשיו כאויבת ציבור הנשים באשר הן.

עדכון: דרור הגיב על בית הלחמי : הוא דווקא קיבל תגובות רבות תומכות מנשים כמוני. מצד שני, לטענתו - אכן, כל מי שתומך בצד של דרור (ובעיקר הוא עצמו) הפך בכל מיני תגובות בטוקבאקים (ואני שמחה שהוא שם שם את המילה "פמיניסטיים" במרכאות - פמיניזם זה לא) לתומך באונס, באנסים, בהתעללות מינית, בהכחשת אונס ועוד ועוד. שאלות על שלטון החוק, הפצת שמועות אינטרנט על בסיס מידע חלקי (וזה לא משנה כרגע אם אנחנו מפיצים וידיאו של ה-CCHR בתור מידע "אובייקטיבי" על תרופות; משהו מרושע נגד "אסם" או חריצת דינו של אדם דרך האינטרנט ועל בסיס המידע שקיבלנו) - זה שולי. אז לפני שהפיסקה תהפוך לרצינית יותר, אצטט את כבוד הרב מצגר ואת מעשיית המכשפה - ברור לכולם שיובל דרור הוא עצמו מכשפה.

מן הנעשה בחלד 

ונמשיך עם עוד נושא רציני ועם קונספירציה, אבל לא תיאוריה, אלא אחת אמיתית (OK, כל אחד שמאמין בקונספירציות מאמין שהן במקרה הזה דווקא נכונות, גם אם הן עוסקות בלטאות מן החלל החיצון שמתחזות למנהיגי העולם). תמיד שמתי לב שבעוד שבחנויות מסוימות, אני יכולה ללבוש מכנסיים במידה מסוימת, בחנויות אחרות (ובראש רשימת הפושעים: Kookai) אני בקושי מכניסה רגל אחת למכנסיים באותה "מידה". אז אמרו לי ש"מידות איטלקיות הן לא כמו מידות אירופאיות/ישראליות" ואמרו לי שאני סתם מפתחת תיאוריות קונספירציה. אבל הניו יורק טיימס מוכיח את זה - בכתבה על מידות שונות, הסוקרת מה אומרת מידה 8 (מידה 42 בעברית) אצל מותגים שונים. לגזור ולשמור, אם אתם קונים בגדים מן המותגים האלה (חלקם יקרים למדי). (באמצעות: Sociological Images, שכמובן מתמקדים בהיבט הפמיניסטי של העניין ושל העובדה שהכתבה מתמקדת רק בנשים). אחרי כתבה כזו, אי אפשר שלא לחשוב על ה-Beautiful South ועל שירם היפה:

ועכשיו לשטויות הרגילות: בארגנטינה, פרסומת לבאדווייזר שהיא גם המצאה של ספורט חדש - שילוב בין ביליארד וכדורגל (via: Creative Criminals) . 

ועוד ספורט חדש: במקום ארנבות, עכשיו זה הצבים נגד החתולים (הצבים מנצחים, כמובן)

ואם אתם ההכלאה בין באנסקי לג'יימס בונד, בוודאי תשמחו לדעת, שיש שייקר בצורה של מיכל גראפיטי:

via: Selectism

ואחרון ודי, המצנן היומי:

via

שיטוטים ברשת, יום שני, 25 באפריל

via: imgfave

מהנעשה בחלד 

הבלוג "Poemas del río Wang" (שירי הנהר וואנג) מרכז תמונות של מוסקווה, מ-1931 (1931? הם בטוחים? עם תעמולה אנטי-נאצית?). בין התמונות ניתן לראות תמונות של חיי היום-יום בלב הסטאליניזם, כמו גם דוגמאות בתוליות לאדריכלות של אותה תקופה (וכן לאדריכלות הרוסית הקלאסית של המאה ה-19). כמה דוגמאות, מבין עשרות השקופיות שמציגים אצל וואנג (ואצל המקור, ניקולס11 ברוסית): 

מועדון עובדי תעשיית הבנייה "זואב", איליה גולוסוב

ועוד פה.

Follow Up

כנראה בהמשך לפוסט של אתמול, נמצאו כמה כרטיסי ברכה מקוריים לרגל יום כדור הארץ (Earth Day )  שהתקיים שבוע שעבר: 

עוד בקישור

ובהמשך ליום שישי ובקשר לרשימה של מארק טיילור ב-Nature בנושא דוקטורטים (ולמה צריך לשנות את המערכת שלהם), מעודדת סבינה הוזנפלדר לשקול שנית אם לעשות דוקטורט.

שיטוטים ברשת, יום ראשון, 24 באפריל

מן הנעשה בחלד (או למעשה, בהתחשב בנושאי היום: בממלכות הפלורה והפאונה)

הבלוג Environmental Graffiti שואל אם אנחנו בפתחה של הכחדה המונית של מינים. ובה בעת, מראה תמונות מדהימות של סחלבים.

ואם נכון שיש בלוג על כל דבר שתחת השמש? למשל, יש בלוג על ינשופים. עם עוגיות בצורת ינשוף, ומספריים בצורת ינשוף, ועוד ועוד. נקווה שהינשופים לא שייכים למינים שיכחדו, עפ"י Environmental Graffiti, אם כי נראה לי שכבר עתה יש יותר עבודות יד של ינשופים, מאשר כאלה שהדיאטה שלהם מסתמכת על מכרסמים שבולעים רעלים שמפזרים נגדם חקלאים.

שיטוטים ברשת, יום שישי, 22 באפריל

בכתריאלבקה

חגים

מן הנעשה בחלד

מארק טיילור (Mark Taylor), ראש המחלקה למדעי הדתות באוניברסיטת קולומביה, קורא ב-Nature לשינוי מהותי בתחום הדוקטורטים - פחות עיסוק בתחום מאוד צר, יותר הכנה לתעסוקה מחוץ לאקדמיה, ועוד. א-מ-ן.  

וחוות דעת של מבקרת אמנות קטינה על ה-MOMA:

NYMAG

דווקא ב-MOMA של סן-פרנציסקו יש לא מעט דינוזאורים. New York Sucks

 

שיטוטים ברשת, יום שני, 18 באפריל

כן, פסח. אני צריכה להתעסק בהכנות לסדר. וחג שמח, כמובן.

אז בקצרה:

בכתריאלבקה
סוכן תרבות מדווח על דת (מחאה) חדשה: kopimism - "האקט של העתקה ושיתוף קבצים הוא מצווה (ויה). קונטרול סי וקונטרול וי הם סמלים מקודשים, איקונות. המצווה הזאת לא מתנגשת עם מצווה אחרת, “לא תגנוב” ולו בשל העובדה ששיתוף קבצים אינו גניבה. שיתוף קבצים הוא הדבר הכי טוב ויפה, העתקת מידע היא מחווה ועדות לכך שהמעתיק חושב שיוצר התוכן עשה טוב – כך הם טוענים. ". השחרור של בני דורנו כנראה מגיע לא מן הדרום, כמו בהגדה של פסח, אלא מצפון, משוודיה, שבה ה"פיראטים" פעילים במיוחד במישור הפוליטי.

מן הנעשה בחלד

להצפנה בהגדה לרגעים של "רבי טרפון": הקומיקס הנבואי של Xkcd - איך יראה העולם, עפ"י תוצאות החיפוש של גוגל, בשנים הבאות.

ולזכור שיש עדיין אנשים שאינם חופשיים לחיות כרצונם: פייסבוק מסלק תמונה של שני גברים מתנשקים (לבושים לחלוטין), בטענה ל"תועבה".

ותמונה:

מקור: ImageFave

שיטוטים ברשת, יום ראשון, 17 באפריל

בכתריאלבקה

על הגיספנומטר למדתי דרך עידו קינן. עכשיו תוכלו להפוך גם אתם למליונרים מן הלהיט המזרחי שלכם; ולא תצטרכו לעבוד יותר בתוך ממציאי שמות לרהיטי איקאה.

מן הנעשה בחלד

אוכלוסיית ארצות הברית משנה את פנייה. ה"לבנים" יהיו מיעוט בקרב צעירי ארצות הברית בסביבות 2019:

The Census Bureau had originally forecast that 2023 would be the tipping point for the minority population under the age of 18. But rapid growth among Latinos, Asians and people of more than one race has pushed it earlier, to 2019

כמובן, שזה נכון אם מחשיבים את ה-Latinos כקבוצה עצמאית, שונה מהותית מן ה"לבנים".

מקור: WhiteWhine

ואם נגמרו לכם הרעיונות המקוריים למלון בפסח, אולי תשכרו את ליכטנשטיין. רק 70000 אירו ללילה והמדינה הננסית שלכם לחג.

שיטוטים ברשת, יום שישי, 15 באפריל

בכתריאלבקה

מן הנעשה בחלד
יהדות ארצות הברית היא קהילה מלאה יצירתיות, חשיבה על הזהות היהודית וניסיונות להמציא את עצמה מחדש. הבלוג Jewlicious עומד בחוד החנית, ואוסף הלינקים שלו על מתכונים וכתבות בעיתונות האמריקאית לקראת פסח לא יוצא דופן. מסתבר שמסעדות שף מכובדות (ולא כשרות) בארה"ב מציעות ארוחות סדר, פיליס גלזר הצליחה להכניס כתבה (יפה) ללוס אנג'לס טיימס, ועוד ועוד. ועוד בג'ולישיוס: מסתבר שה-JDL (הגירסא האמריקאית, כלומר המקורית, של כ"ך), ניסה לסחוט את טו-פאק שאקור, אך אינו אחראי למותו של זצוקלל"ה

משרד אדריכלות אמריקאי הפך מכולה לבית, ולא סתם בית, אלא אחד מאוד יפה.

"מסביב לעולם": החדשה המשונה של היום מגיעה מסין (היפאנים טרודים בבעיות אחרות): אם ה-TV Guide לא העתיק מה-Onion (או סתם נפל קורבן למתיחה), אז ממשלת סין תאסור על הקרנתן של סדרות טלוויזיה שעוסקות במסע בזמן. הן משחיתות את הנוער, אלא מה?

ספייק ג'ונז צילם את יויו מה, יחד עם רקדן רחוב בשם ליל-באק, בביצוע ל"ברבור" של סן-סאן (מתוך "קרנבל החיות")


סתם יפה, לקינוח:
כיסא חוף כפול, של ויקטור אלמאן:

מידע נוסף (ועוד תמונות) ב-Trendir