בכתריאלבקה

גם בארץ וגם ברחבי העולם עדיין מתמודדים עם סיפור קץ הימים (אני תוהה אם הסיפור הזה היה זוכה לתהודה כלשהי מעבר למעגל המאמינים האוונגליסטים וחוקרי מדע הדתות, לולא האינטרנט; אולי צדק פרסיקו שלא כתב מילה על הנושא). עמי בן-בסט מסביר קצת ומוסיף עוד תמונות. 

מזל שיש גם דברים אמיתיים להתעסק איתם. איה שושן, תושבת מדריד, כותבת על ההפגנות ההמוניות שמתרחשות מדי יום במדריד, ואיכשהו עוברות תחת הרדאר של מדווחי החדשות (דרך: קו חוץ).

בארץ החליטו רשויות אור עקיבא לסתור את התיאוריה של גורביץ על מדרון חלקלק, והזכירו לו שכבר כמה שנים (על פי אחת ההערות לפוטס אורח בנושא אצל גורביץ, מ-2007) קיים, ללא מפריע, רחוב על שמו של הרב כהנא בעיר. זה לא מדרון חלקלק, זאת מפולת שלגים. בנוסף, עידן לנדו ממשיך ברשימות מן הכלא הצבאי. מה עדיף - מעשים מזעזעים כמו קריאת שם רחוב על שמו של גזען מקים ארגון טרור, או השחיקה היום-יומית של הטמטום המערכתי?

מן הנעשה בחלד 

גם בעולם (או: בעיקר בעולם) ניתן למצוא כמה שאריות משעשעות ל-Rapture שלא קרה. פרופסור אחד למשל הוסיף מספר הנחיות לסטודנטים שלו, שמהן ניתן להבין, שלא ניתן פטור בהגשת עבודות בשל קץ הימים (VIA). 

Tablet מסקרים ספר שבהחלט מעורר עניין מן התיאור שלהם. סופרת/עיתונאית בשם דבורה בייקר נתקלה במקרה בשמה של אישה בשם מרים ג'מילה, קיצונית אסלאמיסטית בפקיסטאן של שנות ה-60, שלמעשה נולדה בשם פגי מרכוס, נערה יהודייה מן הפרברים שהמירה דתה לאסלאם ודחתה את המערביות והפמיניזם של שנות ה-60. כמו בהרבה מקרים אחרים שנדונים בספרות מקצועית, המצוקה האישית שלה, לא תורגמה לרדיקליזם בשמאל הקיצוני מסיבות אישיות, אלא לרדיקליזם דתי. הספר, The Convert: A Tale of Exile and Extremism הוסף כנראה לערימה הגבוהה מאוד של ספרים שצריך מתישהו לקרוא.

בזמנו הצגתי כמה תמונות מלבבות של מוסקווה בשנות ה-30; והנה גם ניו יורק הייתה פעם יפה מאוד (OK, גם היום, שתיהן יפות - צילי וגילי): 

מקור: פה וככה נראה הבניין היום (או לפחות: כשגוגל צילמו), בלב צ'יינה-טאון

ואם משעמם לכם, למה שלא תשלבו "צוללות" עם משחק שתייה?