איפה את, ברנדט / מריה סמפל

אתחיל מן הסוף: מן הספר הזה נהנתי מאוד, ועדיף לרוץ לקרוא אותו במקום לקרוא את הגיגי עליו. 

אנחנו יודעים מה קורה עם ברנדט, הגיבורה האפונימית של הספר, לא רק דרכה - אלא בדרך כלל דרך אחרים: סיפור שבתבה הבת המתבגרת שלה, מכרות שמרכלות עליה, מכתבי תלונה עליה, בעל שמביע את חששותיו לגביה וכתבות בעיתון שנכתבו עליה. ברנדט היא הרבה דברים, אבל היא בעיקר אדם שדמותו המורכבת מוצגת דרך מספר נרטיבים שונים: היא הייתה אדריכלית "כוכב", היא הפכה לאמא שכל עולמה סובב סביב בתה, והיא הולכת ומאבדת את זה. ואז היא נעלמת, בימים שבהם המשפחה אמורה לצאת לנופש משפחתי: שייט באנטרקטיקה. 

יש ברומן הזה הכל מהכל: 

• דמויות עגולות, לפעמים מעצבנות, לפעמים מיטיבות, ומאוד אנושיות. אין "טובים" ו"רעים". גם ברנדט מעצבנת אותנו לפעמים; גם כלפי הארכי-אויבת (או אויבות) שלה אנחנו מרגישים חמלה.  

• נשים ובעיקר אמהות ברגעי משבר 

• בני נוער נקניקים ומפונקים מן המעמד הבינוני-גבוה והגבוה בתפקידים קטנים (כן, כולל הבת - שהיא בד"כ ילדה טובה אבל גם כן יכולה להיות כלבתא)

• תיאורים שנונים על חברת ההייטקיסטים ועל אופיים של הייטקיסטים 

• ובעיקר שימוש מהמם בנאראטיבים השונים - אני תמיד קוראת כמה ספרים במקביל, והאחד מהם - "השעות האבודות" של אמה קוונו, די ברור לי שהביקורת העיקרית שלי תהייה על חוסר האמינות של הסגנונות השונים שאמורים להניע את העלילה. צריך לדעת איך לכתוב מעיניהם של דמויות שונות, עם סוגים שונים של מסמכים (מייל לא פורמלי, מכתב התפטרות/דו"ח מקצועי וכו'). 

חמש מחמש, או עשר מעשר או משהו כזה. 

מה עוד: 

• תורגם לעברית (אם כי אני קראתי באנגלית ולכן לא אוכל להעיד על איכות התרגום לעברית). 

• יש סרט על בסיס הספר. לא ראיתי. קיבל לפי הוויקיפדיה ביקורות מאוד צוננות (51%), וזה למרות קייט בלאנשט ואמה ווטסון, וסיפור מדהים ונופי אנטרקטיקה ומה לא. אני חושדת שאיבוד השטיק של הנאראטיב המתחלף (שבאמת קשה לתרגם אותו לשפה קולנועית בקולנוע מיינסטרימי) הוא חלק מן העניין. אבל האמת היא שאני כל כך אוהבת את ברנאדט שאם נניח הייתי שומעת שעשו משהו בסגנון "ווייט לוטוס" או "עקרות בית נואשות", רק על בסיס הדמויות של ברנאדט, הייתי רצה לראות את הסדרה. 

יום הולדת שמח, טורקי! Happy Birthday, Türke - של Jakob Arjouni (יאקוב ארג'וני)

את הבלש הזה גמרתי די מהר - גם בגלל שהות כפוייה במקום שבו צריכים לחכות ולחכות בלי ללכת יותר מדי, אבל בעיקר בגלל שלמעט כמה דברים קטנים ומעצבנים, מדובר בספר זורם, משעשע ומומלץ. 

קמאל קיאנקאיה, ה"טורקי" שבכותרת הספר, הוא בערך טורקי כמוני. הוא אמנם נולד להורים טורקיים, מהגרי עבודה בגרמניה, אבל עוד כשהיה פעוט התייתם משניהם ואומץ על ידי משפחה גרמנית. כמו בלש נואר טיפוסי הוא מעשן, הוא שותה (המון-המון) והוא ממש בודד. וזה היומולדת שלו ואותו הוא חוגג לבד, עם עוגה מהקונדיטוריה ועם אלכוהול (כמובן). 

ואז נכנסת עיישה. מכיוון שזה לא בלש של צ'נדלר, עיישה היא לא יפהפיה מסתורית, אלא אלמנה טורקית לבושה בצורה פחות או יותר מסורתית, שמתחילה בכלל לדבר איתו בטורקית, עד שהוא מבהיר לה שהוא טורקי בלאי. והיא רוצה שקיאנקאיה יברר מי רצח את בעלה, אהמט ארגון. אז קיאנקאיה חוקר. עם המון חוצפה ותעוזה; עם גסות רוח ועם הכנסת הראש שלו למקומות שבהם הוא ממש לא רצוי. ובכל זה קורה בקצב מהיר של שלושה ימים, עד שהוא פותר את התעלומה ובדרך פותר עוד שני מקרי רצח שתויגו כתאונה. 

כמו ספרות בלש טובה, יש כמובן גם תמונת מצב חברתית עם ביקורת על יחסי כח ועל גזענות. 

קפיצה קלה ודי מופרעת לוויקטור קלמפרר כי ככה עובד הראש המופרע שלי. קלמפרר והחיים שלו ממש לא קשורים לאלה של קיאנקאיה הבדיוני או של ארג'וני האמיתי - אבל קלמפרר, שהיה בין היתר בלשן של השפה הגרמנית, כתב ספר שנקרא LTI – Lingua Tertii Imperii שבו הוא מנתח איך הנאצים לקחו ביטויים יומיומיים, עיקרו או שינו את המשמעות המקורית שלהם, והפכו אותם לחלק מ"שפת הרייך השלישי". למשל "פינוי" במקום גירוש למחנה מוות. 

ובהקשר הזה, אולי מובן שקשה לי לכתוב ש"ארג'וני מציב מראה" לחברה הגרמנית הגזענית בתחילת שנות ה-80. כי ממש בהקשר של מה שקורה כרגע, קשה להשתמש במונח "להציב מראה" בלי לחשוב על מה שקורה מסביבנו. 

אבל אולי זה הראש המופרע שלי, ארג'וני אכן מציב מראה. כמעט כל מי שקיאנקאיה פוגש מזלזל בו או מתעלם מנוכחותו בגלל שהוא "טורקי", והוא כמובן משתמש בזה. גם החוצפה וגסות הרוח באה כמעט כהתרסה נגד הגזענות. למרות שהספר נכתב בשנת 1985, למעט טכנולוגיות ישנות (שרק כמובן מוסיפות אותנטיות), הקצב וההתרסה עדיין עכשוויים לגמרי. 

די מדהים שארג'וני כתב את כל זה בגיל 21, אותו גיל שבו הובטח לי שאגיע לירח (ספוילר: לא קרה). למרות השם, שנשמע כאילו יש פה קצת מימדים ביוגרפיים - הנה מישהו עם שם פרטי גרמני ושם משפחה "ערבי", ארג'וני נקרא באמת יאקוב בותה (Jacob Benjamin Bothe), בן למחזאי ובקיצור קצת אצולת ספרות. ואולי בגלל זה בחר בשם העט: ארג'וני היה שם-עט שהוא אימץ משם משפחה של חברה, מפיקת מוזיקה ממוצא מרוקאי. הוויקיפדיה של ארג'וני (יש גם באנגלית) מלאה בספרים שהוא כתב בקצב, לפני שהלך לעולמו בגיל 48. 

מומלץ? 

- לקוראי גרמנית ברמה טובה : יש קצת דיאלקט של אזור הסן כמו גם חיקוי של "שפת-שיכורים". עוד נקודה מעצבנת זה שהוא כותב שמות של שנים או מספרים במילים. נניח אלפיים עשרים ושש. עם זאת, בסה"כ קצר, מהיר, ולכן מומלץ . 

- למי שסקרן ולא קורא גרמנית: תורגם לאנגלית כ-Happy Birthday, Turk! . לצערי לא תורגם לעברית אבל לדעתי צריך. 

מוות על הפיסטה (Tod auf der Piste) , ניקולה פרג Förg

 עוד בלשית סדרתית-אזורית גרמנית לאוסף, עוד המון דיאלקט. 

הפעם המת נמצא על הפיסטה , כלומר מסלול סקי הררי, שאני תוהה מה הקשר בינו לבין המונח פיסטין, כמו גבעה מהצבא  (רובי רוזנטל טוען שהמילה באה מרוסית, פיזדז וכו', ולא פיסטה) . ומי הוא המת: מורה נערץ וכריזמטי, אבל עם וואחד שלדים בארון שמתגלים אחד אחרי השני, כל אחד יותר מחריד מן הקודם, עד כדי כך שכשמתגלה מי רצח אותו, כמעט מרחמים על אותו אדם.

מסלול הסקי נמצא בגרמיש-פרטנקירכן, עיירת סקי ממש על הגבול עם אוסטריה שהיו בה גם אולימפיאדת חורף (1936, של הנאצים) וגם אליפויות עולם בסקי. הדיאלקט: דיאלקט של דרום בוואריה שזוועה לשמוע אותו, אבל מתרגלים לקרוא אותו מדי פעם. 

ומי הבלשית? אירמי מנגולד היא אישה בגיל המעבר, רווקה, חיה עם אחיה בחווה המשפחתית ועדיין ממלאת גם את חלקה בעבודת החווה לצד עבודתה כבלשית. בלשית לא רעה, קצת אפורה (בצורה מכוונת, שכן פרג שוברת מדי פעם את הקיר הרביעי : בראשה של אירמי עוברות השוואות בינה לבין בלשים מסעירים יותר שבטלוויזיה; ובשיחה עם סופרת פופולרית זו האחרונה מביעה את דעתה שחבל שאין יותר בלשים כמו מגרה של סימנון). דווקא את מגרה אני לא מאוד מחבבת (אולי נפלתי על תרגום לא מדהים, או שהקצב המיושן הוציא אותי מדעתי), אבל אירמי האפורה דווקא מעניינת. 

אקרא ברצון את ההמשך. 

עם זאת, לא מומלץ לגמרי לקוראי גרמנית ברמה בינונית, כי יש לא מעט דיאלקט, וכי הקצב טיפונת איטי ואפור. 

חפ/ה מפשע בלאס וגאס - החקירה הראשונה של טיפאני בלאק, Innocent in Las Vegas מאת A.R. Winters

 לקח זמן מאז שסיימתי את הספר הזה ועד שהחלטתי לכתוב עליו. 

מצד אחד, ספר חביב במשקל נוצה. 

אבל, למרות חיבתי לספרים במשקל נוצה ול-cosy mystery - לפעמים נראה שאני חיה בתוך שבלונה כזו (אני עשיתי עם בינה מלאכותית, מבקשת לא לשכפל בלי לתת לי קרדיט) : 

טיפאני בלאק, הבלשית של A.R Winters, היא אגב הבלשית של ילידי ה-4 במאי. חובבת קאפקייקס שחיה בלאס וגאס ומחליטה שהאופק המקצועי שלה הוא בלהיות חוקרת פרטית, למרות שלא ברורה המוטיבציה שלה להיות אחת כזו. יש איזה שני בחורים חתיכים בחצי-כח בספר, יש קאפקייקס (אבל בכנות, התיאורים בשני המקרים לא אולטרה סקסיים), יש רמה מסוימת של מסתורין עם עלילה סבירה (שבה ניחשתי, אבל לא גיליתי לגמרי, את הסוף). 

גם אם מעיינים באתר של  A.R Winters יש תחושה של שטאנץ - יש תמיד מאפה מתוק בסיפורי המסתורין שלה, והחקירה קלילה והומוריסטית. אני כמעט מתפתה להגיד שרמות כאלו של דימיון אפשר למצוא גם אצל בינה מלאכותית, אבל זה נשמע לי דבר ממש מרושע להגיד (בתור אחת שבעצמה לא כתבה מעולם אפילו חצי סיפור). צילומסך מצורף. 

רעיונות לספרים שאני אכתוב: 

• הבלשית מנהלת בית אבות והאוכל המככב הוא ג'חנון עם רסק עגבניות שהיא מכינה מן העגבניות בגינה
• הבלש הוא שחקן מטקות תחרותי בחוף תל-אביב יפו והאוכל המככב הוא כנאפה עם קפה חזק 
• הבלשים הם עכברוש לא-בינארי, כלב וחתולה והאוכל המככב הוא מפחי האשפה של אייל שני

(כן, בא לי אוכל משוק הכרמל - אוקיי, לא מהפחים)

אז מה, להמשיך למרות תחושת המניפולציה? לנטוש למרות שסה"כ השטאנץ מתאים לי ויש סיבה שהוא קיים?

מתוך האתר של וינטרס

Getting Old is Murder להזדקן זה רצח של ריטה לייקין Rita Lakin

 ואחרי הבסטסלר, חזרה לטראש שאף אחד לא שמע עליו מעולם. יש לי משיכה מאוד חזקה לייצוגיים יהודיים ופה יש ייצוג יהודי על ספידים. בבית אבות בפלורידה (סליחה, דיור מוגן, או במקרה הזה Retirement Community, כלומר קומפלקס דירות שמיועד למזדקנים) נרצחות דיירות, אחת אחרי השנייה. 

מי הרוצח/ת? 

כדי לגלות את התעלומה - גלאדי גולד, אחת הדיירות המבוגרות שהיא גם חובבת מושבעת של ספרות בלשים קלאסית, מחליטה לעמוד בראש "צוות חקירה" מאולתר שהיא מקימה יחד עם חברותיה. 

מבחינת ייצוגים יהודיים (ואולי גם של קשישים): הספר מלא בכל קלישאה אפשרית. שימוש בסלנג אידי-אמריקאי, איזכור יין של מנישביץ, איזכור של השואה ועוד ועוד. 

מבחינת הרוצח/ת, כבר מאמצע הספר דמות אחת משכה את תשומת לבי, ותהיתי אם לא מדובר במי שאחראי/ת למה שקורה. 

בתוך העלילה יש גם דמויות לא פחות סטריאוטיפיות אחרות - גם שתי הדמויות הלטיניות לא נמלטות מייצוג שנשמע לי מאוד פלקטי, וגם הדמות עם הנכות. 

ובכל זאת, איכשהו לא חשבתי שהספר מזעזע וסביר מאוד שאקרא את ההבא בסדרה, שנקרא Getting Old Is the Best Revenge . למרות כל המגרעות של הספר, יש בו משהו שובה לב ואהוב, כמו איזו דודה נודניקית שמספרת לי את קורותיה, או דוד מביך בליל הסדר. גם אותם אנחנו אוהבים למרות שהם קלישאה. 

את מי לדמיין בתור דמויות נוספות? את ההורים של סיינפלד ושל ג'ורג', כמובן. 

בלינדה באואר, Belinda Bauer - ראברנקר Rubbernecker

 כשכותבים על כל קבוצה שסובלת מהדרה, יש סיכון רב בכתיבה "מבחוץ". לא-יהודי שיכתוב על השואה, למשל. או אדם שהוא "גבר סיס לבן" שיכתוב מתוך החווייה של טראנסית-שחורה-לסבית. אבל גם למשל: סופרת נוירוטיפיקלית, כלומר אדם ללא שונות נוירולוגית, שתכתוב ספר מתוך החוויה האוטיסטית. 

"ראברנקר" (Rubbernecker, שזה כינוי לחטטן שמתעסק בעניינים לא שלו, כלומר "מאריך את הצוואר שלו" כדי להסתכל מה עושים אחרים) הוא ספר על אוטיסט שכאמור מתעסק בעניינים שהם כביכול לא שלו. והוא נכתב על ידי סופרת שאינה ידועה כאוטיסטית בעצמה. אז לפחות חלק מן הקוראים הפוטנציאלים עשויים להירתע: לא לכתוב עלינו, בלעדינו. 

ואכן, גיבור הספר פטריק פורט הוא אוטיסט, בספר נעשה גם שימוש במונח "אספרגר", שכיום מעורר הרבה מחלוקת הן בקהילה האוטיסטית והן בקרב אלה החוקרים אותה: האבחנה כ"אספרגר" הוסרה מספר האבחנות DCM-5 לטובת הכללה תחת המטרייה הכללית של "סינדרום הספקטרום האוטיסטי" (ASS). פעם היא תיארה אדם שהוא אוטיסט, אבל בניגוד לאוטיסטים אחרים החל לאמץ שפה דבורה בגיל מוקדם ובעל רמת משכל גבוהה או לכל הפחות "נורמלית". כיום מבינים מספר דברים. ראשית, עם התפתחות טכנולוגיות של תקשורת תומכת-חלופית, הסתבר שלא כל מי שאינו מתקשר ורבלית הוא גם בעל מנת משכל נמוכה בצורה ברורה מן הממוצע; שיש אנשים שמתחילים לא-ורבליים אך מתחילים לדבר (כלומר לא בעלי התפתחות שפתית מוקדמת כפי שהוגדר עבור אספרגר) אבל בכל זאת בעלי אינטליגנציה גבוהה מאוד או לכל הפחות "ממוצעת" ולעומת זאת - שאספרגרים מראים הרבה יותר מאפיינים משותפים עם כלל האוטיסטים מאשר להיפך. 

מצד אחד, המונח "לא עלינו בלעדינו" לא בא לחינם. קבוצות מודרות לעיתים קרובות סובלות בספרות מתיאורים סטריאוטיפיים, סטיגמות ובעצם סוג של הדרה כפולה בספרות שאמורה לתאר אותם. מצד שני, יש קצת בעייתיות בהכרזה מראש, שסופר לא יכול לכתוב על שום עולם ששונה מזה שלו. סופרי ספרות-יפה הם לא דוקומנטריסטים. לא צריך לרצוח אדם בעצמך כדי להיכנס לראש של פסיכופט; לא צריך היה לחיות בימי הביניים כדי לכתוב רומן היסטורי ; וז'ול ורן, זה בדוק, מעולם לא ניסה על עצמו את כל ההרפתקאות שהוא בדה. 

מכל מקום, באואר עשתה החלטה שמורידה קצת מן הביקורת שלמשל ניתן למתוח על ספר מפורסם אחר שמככב בו גיבור אוטיסט - "המקרה המוזר של הכלב": פטריק פורט מתואר בגוף שלישי, האוטיזם הופך ל"מעמסה" רק כשהוא מתואר דרך עיני אחרים - אמו של פטריק או דמות אחרת, שמנסה להשתמש בעובדה שהוא אוטיסט על מנת להטיח בו האשמות. זהו אינו האוטיסט שהוא החריג, האחר, זוהי הסביבה. 

ואחרי החפירה : פטריק לומד אנטומיה באוניברסיטה ומתחיל לחשוד שהגופה שהוא מנתח לשם תירגול לא נפטרה מסיבות טבעיות, אלא נרצחה. והוא צודק, אבל הספר רצוף ברגעים קומיים של אי-הבנות; באבחנות חדות על המציאות ודווקא רגיש מאוד. מומלץ? מומלץ (ויש בינתיים ספר המשך). 

חומר אפל (Dark Matter) , בלייק קראוץ' Blake Crouch

 יש הרבה דברים שאני עושה הרבה פחות מן האדם הממוצע. שניים מהם הם לקרוא בסטסלרז ומדע בדיוני. זה לא שאני לגמרי סולדת מן הז'אנר, אבל הוא הרבה פחות מושך אותי מאשר עלילות שקשורות לכאן ועכשיו (אני דווקא למשל עוקבת אחרי הבלוג המפורסם של ניימן 2.0 שרוב אם לא כל המלצותיו הן למד"ב ופנטזיה ואכן כשאני כן קוראת, זה יהיה לעיתים קרובות משהו שהוא ממליץ). ולגבי רבי המכר, אין לי מושג למה. אבל זה פשוט ככה: גם לא ראיתי חצי מן הסרטים הכי פופולריים ו/או הלכתי עם מישהו אבל השתעממתי. 

כל זאת הקדמה לזה שאני קראתי רב מכר מדע בדיוני והוא מעולה. 

"חומר אפל" (Dark Matetr) של בלייק קראוץ' עוסק ברעיון שדווקא עובד בסרט מאוד פופולרי שדווקא כן ראיתי, "דלתות מסתובבות" (שמקוטלג בד"כ כקומדיה רומנטית, אבל עכשיו כשחושבים על זה - הוא סרט מד"ב!) : מה אם יש מציאות חלופית? מה אם בצומת ההחלטות של החיים הייתי לוקחת החלטה אחרת? לי אישית היו המון צמתים כאלו. אני מאוד מאושרת במקום שבו אני נמצאת מקצועית ואישית, אבל זה לא כאילו שלא היו יכולות להיות בחירות אחרות מבחינה מקצועית; או בחורים אחרים לפני אלוף נעורי (או אפילו במקביל - במובן של אנשים שהתחילו איתי למרות שידעו שאני נשואה ו/או עם ילדים; דבר שדי הפתיע אותי והעיד על אופיים שהם אפילו חושבים שזו אופצייה...). מה היה קורה אם? ... 

ג'ייסון דסן, הגיבור שלנו, הוא מרצה לפיזיקה בקולג' לא חשוב, עם קריירה מדעית לא ממש קיימת. לפני 15 שנים הוא עשה את הבחירה: החברה שלו דאז נכנסה להריון, וג'ייסון החליט שלהיות איתה, לגדל את התינוק, יותר חשוב מקריירה מדעית. אגב, זאת צומת שבדיוק גם אני עמדתי בה: כשהתחלתי דוקטורט הייתי מטומטמת ולא הבנתי שקריירה אקדמית היא דבר מאוד לא יציב, שמצריך נדודים בין מחלקות עד מציאת הקביעות, התעסקות בפוליטיקת-מחלקה כוחנית ולקינוח נחיתה בסוף במקום שיהיה לך אולי נוח, אבל לא יהווה 100% התאמה לחלומות שהתחלת איתם את הדוקטורט. אני החלטתי בצומת ההיא לא רק - כמו ג'ייסון - לטובת המשפחה והחיים היציבים, אלא גם לטובת פתיחת קריירה אחרת מחדש שתהייה מספקת ולא תצריך גיוס תעצומות של תככנות ורוע לב כמו שראיתי במחלקות האקדמיות שהיה לי הכבוד לעבוד איתן. 

טוב, חזרה לג'ייסון. בתחילת הספר קורה משהו, שמעיף אותו לחיים מקבילים, שבהם הוא לא עשה  את הבחירה הזו, להישאר עם החברה והתינוק. לאט לאט מתחוור שיש אפשרות לעבור בין הצמתים ולבחור משהו אחר, וזה מה שהוא עושה. אבל זה לא מה שהוא רוצה. הוא רוצה את החיים שהיו לו, והוא רוצה את האישה והילד שלו, שאותם הוא אוהב, וממש לא אכפת לו שהוא "התפשר" מבחינת הקריירה האקדמית. ואז הוא מתחיל לנסות להגיע הביתה. אולי לא במקרה קוראים לו ג'ייסון, כמו שמו האנגלי של יאסון, גיבור ה"אודיסיאה" שעורך מסע רב תלאות, כמו הגיבור שלנו, בחיפוש אחר גיזת הזהב. בספר אנחנו מלווים את ג'ייסון ראשית דרך הבלבול של הנחיתה במציאות מקבילה (אבל אחרת), דרך המסע הכואב ועד למציאת "המציאות שלו" והניסיון להקים את חייו מחדש. בדרך עולה השאלה על מה הופך אותנו ל"אנחנו" - בניגוד לדרך ההיא, איך היא הייתה משנה אותנו. 

Dark Matter Blake Crouch - להפתעתי, לא תורגם (עדיין?) לעברית. כן עובד לסדרת טלוויזיה שאותה עדיין לא ראיתי - תוהה אם כדאי (עיבוד לספר אחר של קראוץ', טרילוגיית וויוורד פיינס, היה סדרת טלוויזיה מעולה בעונה הראשונה, ו"סתם" מד"ב/אימה משעממים בעונה השנייה). 

++++

כמו שקורה לעיתים כשמסיימים ספר אחד, עושים הערכת מצב לגבי ספרים אחרים שקראתי במקביל (אני תמיד קוראת כמה וכמה דברים במקביל). אז Benjamin und seine Väter של הגרמני Herbert Heckmann הושלך לערימת ה-DNF שלי. למרות הכיתוב המעניין על הכריכה, הספר פשוט לא תופס. משהו חורק. 

לא יודעת אם זה אומר משהו עלי או על הספר, או אולי על הכתיבה : רק עכשיו אחרי שחיפשתי ביקורות צוננות (כדי להצדיק את גזר הדין) גיליתי שנכתב ב-1962 (ואולי הכתיבה מיושנת או חורקת בשבילי, הנה התירוץ). מצד שני, זה ספר שכן כנראה קצת נחשב ולא לגמרי תויק כ"לא קריא" על ידי אחרים, אז אולי אחזור אליו ובכל מקרה - אולי הוא יותר מתאים למי שרוצה לכתוב על הזווית הספרותית להתמודדות של הגרמנים עם העבר שלהם (יענו Vergangenheitsbewältigung, יש לגרמנים מילה לכל דבר!) .