בלינדה באואר, Belinda Bauer - ראברנקר Rubbernecker

 כשכותבים על כל קבוצה שסובלת מהדרה, יש סיכון רב בכתיבה "מבחוץ". לא-יהודי שיכתוב על השואה, למשל. או אדם שהוא "גבר סיס לבן" שיכתוב מתוך החווייה של טראנסית-שחורה-לסבית. אבל גם למשל: סופרת נוירוטיפיקלית, כלומר אדם ללא שונות נוירולוגית, שתכתוב ספר מתוך החוויה האוטיסטית. 

"ראברנקר" (Rubbernecker, שזה כינוי לחטטן שמתעסק בעניינים לא שלו, כלומר "מאריך את הצוואר שלו" כדי להסתכל מה עושים אחרים) הוא ספר על אוטיסט שכאמור מתעסק בעניינים שהם כביכול לא שלו. והוא נכתב על ידי סופרת שאינה ידועה כאוטיסטית בעצמה. אז לפחות חלק מן הקוראים הפוטנציאלים עשויים להירתע: לא לכתוב עלינו, בלעדינו. 

ואכן, גיבור הספר פטריק פורט הוא אוטיסט, בספר נעשה גם שימוש במונח "אספרגר", שכיום מעורר הרבה מחלוקת הן בקהילה האוטיסטית והן בקרב אלה החוקרים אותה: האבחנה כ"אספרגר" הוסרה מספר האבחנות DCM-5 לטובת הכללה תחת המטרייה הכללית של "סינדרום הספקטרום האוטיסטי" (ASS). פעם היא תיארה אדם שהוא אוטיסט, אבל בניגוד לאוטיסטים אחרים החל לאמץ שפה דבורה בגיל מוקדם ובעל רמת משכל גבוהה או לכל הפחות "נורמלית". כיום מבינים מספר דברים. ראשית, עם התפתחות טכנולוגיות של תקשורת תומכת-חלופית, הסתבר שלא כל מי שאינו מתקשר ורבלית הוא גם בעל מנת משכל נמוכה בצורה ברורה מן הממוצע; שיש אנשים שמתחילים לא-ורבליים אך מתחילים לדבר (כלומר לא בעלי התפתחות שפתית מוקדמת כפי שהוגדר עבור אספרגר) אבל בכל זאת בעלי אינטליגנציה גבוהה מאוד או לכל הפחות "ממוצעת" ולעומת זאת - שאספרגרים מראים הרבה יותר מאפיינים משותפים עם כלל האוטיסטים מאשר להיפך. 

מצד אחד, המונח "לא עלינו בלעדינו" לא בא לחינם. קבוצות מודרות לעיתים קרובות סובלות בספרות מתיאורים סטריאוטיפיים, סטיגמות ובעצם סוג של הדרה כפולה בספרות שאמורה לתאר אותם. מצד שני, יש קצת בעייתיות בהכרזה מראש, שסופר לא יכול לכתוב על שום עולם ששונה מזה שלו. סופרי ספרות-יפה הם לא דוקומנטריסטים. לא צריך לרצוח אדם בעצמך כדי להיכנס לראש של פסיכופט; לא צריך היה לחיות בימי הביניים כדי לכתוב רומן היסטורי ; וז'ול ורן, זה בדוק, מעולם לא ניסה על עצמו את כל ההרפתקאות שהוא בדה. 

מכל מקום, באואר עשתה החלטה שמורידה קצת מן הביקורת שלמשל ניתן למתוח על ספר מפורסם אחר שמככב בו גיבור אוטיסט - "המקרה המוזר של הכלב": פטריק פורט מתואר בגוף שלישי, האוטיזם הופך ל"מעמסה" רק כשהוא מתואר דרך עיני אחרים - אמו של פטריק או דמות אחרת, שמנסה להשתמש בעובדה שהוא אוטיסט על מנת להטיח בו האשמות. זהו אינו האוטיסט שהוא החריג, האחר, זוהי הסביבה. 

ואחרי החפירה : פטריק לומד אנטומיה באוניברסיטה ומתחיל לחשוד שהגופה שהוא מנתח לשם תירגול לא נפטרה מסיבות טבעיות, אלא נרצחה. והוא צודק, אבל הספר רצוף ברגעים קומיים של אי-הבנות; באבחנות חדות על המציאות ודווקא רגיש מאוד. מומלץ? מומלץ (ויש בינתיים ספר המשך). 

חומר אפל (Dark Matter) , בלייק קראוץ' Blake Crouch

 יש הרבה דברים שאני עושה הרבה פחות מן האדם הממוצע. שניים מהם הם לקרוא בסטסלרז ומדע בדיוני. זה לא שאני לגמרי סולדת מן הז'אנר, אבל הוא הרבה פחות מושך אותי מאשר עלילות שקשורות לכאן ועכשיו (אני דווקא למשל עוקבת אחרי הבלוג המפורסם של ניימן 2.0 שרוב אם לא כל המלצותיו הן למד"ב ופנטזיה ואכן כשאני כן קוראת, זה יהיה לעיתים קרובות משהו שהוא ממליץ). ולגבי רבי המכר, אין לי מושג למה. אבל זה פשוט ככה: גם לא ראיתי חצי מן הסרטים הכי פופולריים ו/או הלכתי עם מישהו אבל השתעממתי. 

כל זאת הקדמה לזה שאני קראתי רב מכר מדע בדיוני והוא מעולה. 

"חומר אפל" (Dark Matetr) של בלייק קראוץ' עוסק ברעיון שדווקא עובד בסרט מאוד פופולרי שדווקא כן ראיתי, "דלתות מסתובבות" (שמקוטלג בד"כ כקומדיה רומנטית, אבל עכשיו כשחושבים על זה - הוא סרט מד"ב!) : מה אם יש מציאות חלופית? מה אם בצומת ההחלטות של החיים הייתי לוקחת החלטה אחרת? לי אישית היו המון צמתים כאלו. אני מאוד מאושרת במקום שבו אני נמצאת מקצועית ואישית, אבל זה לא כאילו שלא היו יכולות להיות בחירות אחרות מבחינה מקצועית; או בחורים אחרים לפני אלוף נעורי (או אפילו במקביל - במובן של אנשים שהתחילו איתי למרות שידעו שאני נשואה ו/או עם ילדים; דבר שדי הפתיע אותי והעיד על אופיים שהם אפילו חושבים שזו אופצייה...). מה היה קורה אם? ... 

ג'ייסון דסן, הגיבור שלנו, הוא מרצה לפיזיקה בקולג' לא חשוב, עם קריירה מדעית לא ממש קיימת. לפני 15 שנים הוא עשה את הבחירה: החברה שלו דאז נכנסה להריון, וג'ייסון החליט שלהיות איתה, לגדל את התינוק, יותר חשוב מקריירה מדעית. אגב, זאת צומת שבדיוק גם אני עמדתי בה: כשהתחלתי דוקטורט הייתי מטומטמת ולא הבנתי שקריירה אקדמית היא דבר מאוד לא יציב, שמצריך נדודים בין מחלקות עד מציאת הקביעות, התעסקות בפוליטיקת-מחלקה כוחנית ולקינוח נחיתה בסוף במקום שיהיה לך אולי נוח, אבל לא יהווה 100% התאמה לחלומות שהתחלת איתם את הדוקטורט. אני החלטתי בצומת ההיא לא רק - כמו ג'ייסון - לטובת המשפחה והחיים היציבים, אלא גם לטובת פתיחת קריירה אחרת מחדש שתהייה מספקת ולא תצריך גיוס תעצומות של תככנות ורוע לב כמו שראיתי במחלקות האקדמיות שהיה לי הכבוד לעבוד איתן. 

טוב, חזרה לג'ייסון. בתחילת הספר קורה משהו, שמעיף אותו לחיים מקבילים, שבהם הוא לא עשה  את הבחירה הזו, להישאר עם החברה והתינוק. לאט לאט מתחוור שיש אפשרות לעבור בין הצמתים ולבחור משהו אחר, וזה מה שהוא עושה. אבל זה לא מה שהוא רוצה. הוא רוצה את החיים שהיו לו, והוא רוצה את האישה והילד שלו, שאותם הוא אוהב, וממש לא אכפת לו שהוא "התפשר" מבחינת הקריירה האקדמית. ואז הוא מתחיל לנסות להגיע הביתה. אולי לא במקרה קוראים לו ג'ייסון, כמו שמו האנגלי של יאסון, גיבור ה"אודיסיאה" שעורך מסע רב תלאות, כמו הגיבור שלנו, בחיפוש אחר גיזת הזהב. בספר אנחנו מלווים את ג'ייסון ראשית דרך הבלבול של הנחיתה במציאות מקבילה (אבל אחרת), דרך המסע הכואב ועד למציאת "המציאות שלו" והניסיון להקים את חייו מחדש. בדרך עולה השאלה על מה הופך אותנו ל"אנחנו" - בניגוד לדרך ההיא, איך היא הייתה משנה אותנו. 

Dark Matter Blake Crouch - להפתעתי, לא תורגם (עדיין?) לעברית. כן עובד לסדרת טלוויזיה שאותה עדיין לא ראיתי - תוהה אם כדאי (עיבוד לספר אחר של קראוץ', טרילוגיית וויוורד פיינס, היה סדרת טלוויזיה מעולה בעונה הראשונה, ו"סתם" מד"ב/אימה משעממים בעונה השנייה). 

++++

כמו שקורה לעיתים כשמסיימים ספר אחד, עושים הערכת מצב לגבי ספרים אחרים שקראתי במקביל (אני תמיד קוראת כמה וכמה דברים במקביל). אז Benjamin und seine Väter של הגרמני Herbert Heckmann הושלך לערימת ה-DNF שלי. למרות הכיתוב המעניין על הכריכה, הספר פשוט לא תופס. משהו חורק. 

לא יודעת אם זה אומר משהו עלי או על הספר, או אולי על הכתיבה : רק עכשיו אחרי שחיפשתי ביקורות צוננות (כדי להצדיק את גזר הדין) גיליתי שנכתב ב-1962 (ואולי הכתיבה מיושנת או חורקת בשבילי, הנה התירוץ). מצד שני, זה ספר שכן כנראה קצת נחשב ולא לגמרי תויק כ"לא קריא" על ידי אחרים, אז אולי אחזור אליו ובכל מקרה - אולי הוא יותר מתאים למי שרוצה לכתוב על הזווית הספרותית להתמודדות של הגרמנים עם העבר שלהם (יענו Vergangenheitsbewältigung, יש לגרמנים מילה לכל דבר!) . 

Pumpernickelblut (דם ופומפרניקל) // Herbert Knorr הרברט קנור

 על הרומן הבלשי ה"אזורי" הגרמני כתבתי ברשומה הקודמת, וגם "דם ופומפרניקל" שייך במובן מסוימת לז'אנר הזה - הוא מתרחש בעיירה קטנה באזור העיר ה"גדולה" מינסטר Münster ומלא בדיאלקט אזורי והתייחסות לתושבי האזור, בין היתר בהקשר של רגשי הנחיתות של רובם מול העיר הגדולה. 

הוא גם שייך לתת-ז'אנר אחר - של "הזקנים המגניבים, החכמים והבריאים בגופם ונפשם" שאם רק ניתן להם, ינהלו את העולם. הנציג הכי מוצלח של הז'אנר הזה הוא כמובן "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" . גם פה אחת משתי הדמויות הראשיות, השנייה בחשיבותה, היא קשישה אנרגטית, מלאת ידע טכנולוגי, חדת מחשבה ועוד יותר חדת לשון. הסיידקיק שלה היא הדמות הראשית - בחורה שחוזרת לעיירת הולדתה אחרי שנישואיה לבן האליטה ממינסטר הסתיימו בכי רע; שהסיום המגעיל של הנישואין האלה הוביל לכך שהעבודה היחידה שאליה היא מתקבלת היא מנהלת יחסי דיירים בבית אבות, שבו כמובן מתגוררת הדמות השנייה, ובו גם מתבצעים פשעים. 

יש בספר הזה הרבה קלישאות או tropes כמו שאולי רמזתי בפיסקה הקודמת; והעלילה לעיתים ממש לא רעה (וגם שתי הדמויות הראשיות), אבל יש בה כמה חורים (ו/או קווי עלילה שמצריכים קצת השבתה של הידע שלנו על כל מיני דברים) שהופכים את כל הספר ללא יותר מבינוני. בהתחשב בכך שגם יש בו המון-המון דיאלקט (או כתיבה כמו שמדברים המקומיים שם), הוא גם לא מומלץ לתרגול הגרמנית. ב"גוד רידס" נתתי לו 3/5 

שטפני רוס, Stefanie Ross, "השתיקה של ברודסבי" Das Schweigen von Brodersby

כמובן לא תורגם לעברית (וגם לא לגרמנית) וגם לא יתורגם, כי מדובר בחטיף מקומי, לא באיזה יצירת מופת.

Stefanie Ross Das Schweigen von Brodersby 

הספר הזה שייך למין ז'אנר כזה שיש בגרמניה, של מותחנים "אזוריים" - שמתרחשים בכפר או בעיירות קטנות ונותנים לנו גם קצת "צבע" על האזור. הפעם, האזור הוא אזור כפרי בצפון גרמניה, ליד הים הבלטי. 

מכיוון שאף פעם לא הייתי שם, אני יכולה רק להסתמך על תמונות בגוגל מפות: 

לשאר תושבי גרמניה יש אגב סטריאוטיפ, שתושבי האזור שתקנים ולא ממש פתוחים לזרים/חדשים, אבל יש ליאן שטרום, גיבור הסיפור, מזל גדול בתור "חדש": 

• הוא הרופא החדש. רופא זה מצרך נדיר באזורים הכפריים של גרמניה, שכנראה הופך אותך לפופולרי מעצם היותך שם. עד כדי כך, שבמדינות הפדרליות של גרמניה יש מדיניות של שני מסלולים בבתי הספר לרפואה: מסלול רגיל שכמעט בלתי אפשרי להתקבל אליו (כמו שאנחנו מכירים גם מבתי"ס לרפואה בארץ); ומסלול שקצת יותר קל להתקבל אליו (יחסית, גם כן צריך ממוצע גבוה וכו') - אם מתחייבים להיות רופא באזור כפרי במשך 10 שנים לפחות אחרי סיום הלימודים. 

• יאן לא שייך לתכנית הזו, הוא רופא לשעבר ב-KSK, שזה כמו סיירת מטכ"ל של הגרמנים. והוא בורח לכפר אחרי השירות בגלל טראומה באפגניסטן. פה צריך להגיד, שבניגוד לארץ, שפה אנחנו כולנו מכירים מישהו שהיה בסיירת, או בשייטת, או בקורס טייס, ורוב הנשים גם חוו אותם (לאו דווקא רק בצידם הזוהר, כי סה"כ גם גברים-גברים הם אנשים רגילים שיכולים להיות סתם נקניקים), בגרמניה כמעט אף אחד לא מכיר מישהו שבצבא. גיוס החובה בוטל לפני כ-20 שנים, ומאז הפופולריות של השירות הצבאי נמוכה ביותר. יותר נמוכה מן האפשרות להיות רופא כפרי... 

• אז באיזשהו מקום מעניין שה-trope הזה של רופא מסוקס על אופנוע ששירת במקבילה של סיירת מטכ"ל הוא בינלאומי וקיים גם במדינה עם יחסים מאוד מורכבים עם הצבא שלה, כמו גרמניה. גם החברים החדשים שיאן פוגש במהלך השהות שלו בכפר הם בחלקם גברים-גברים כאלה ששירתו במקבילה הגרמנית לשייטת-13 וכו'. 

ויש בזה משהו, כי חלק ניכר מן הספר הזה הוא לא whodoneit אלא howcatchthem: ידוע לנו פחות או יותר מה קרה, ומי אחראי, והשאלה היא, איך יאן וחבריו יצליחו לתפוס אותם ולהעמיד אותם לדין. ובצד יש גם סיפור אהבה (מאוד מאוד קלישאתי - הבחורה היא אמנית ענוגה שהיא מנפגעי הפשע שיאן חוקר). 

עד עכשיו התייחסתי לספר הזה קצת כספר קלישאתי, וזה אולי נכון, אבל בכל זאת נהנתי. כי

• הוא פשוט קריא, ונחמד - ואני לא מצפה יותר באופן כללי (אני לא איזה הירשפלד או מנור); ובטח לא כשאני קוראת בשפה השלישית שלי 
• הוא כן נותן לנו קצת תחושה של האזור (אם כי לתחושתי בטח עושה קצת רומנטיזציה לחיים שם) 
• כי יש סיבה למה קלישאות הן קלישאות, במיוחד בספרות מתח או ספרות רומנטית - הן מדברות אלינו

Jan Storm1

כשהיא הייתה רעה (When She was Bad) , תמי כהן Tammy Cohen

 הספר When She was Bad של תמי כהן Tammy Cohen לא תורגם ככל הידוע לי לעברית. 

מדובר במותחן פסיכולוגי שמספר נרטיבים של מספר אנשים: מצד אחד (והיחידה שמדברת בגוף ראשון) היא פסיכולוגית (או פסיכיאטרית) אמריקאית שחוקרת מקרה קשה של התעללות בילדים. מצד שני, סיפורם של שבעה עובדי משרד רעיל במיוחד, שמתוארים לחליפין בגוף שלישי, מתוך הזווית שלהם. 

מה הקשר בין פוליטיקות משרד קטנות וקטנוניות (חלקן קצת על גבול הפלילי) ובין מקרה מהסוג שעולה לכותרות בכל העולם, כי הוא כל כך זוועתי? חלק מכוחו של הספר הוא העובדה שברור שהקורא מנסה לחבר בין שני הסיפורים ולא ברור לו מי היא ה"דמות" שאולי מקשרת בין שני המקרים - זה המפלצתי והחריג, וזה היומיומי כי מי מאיתנו לא נתקל - או אם התמזל מזלו, רק שמע מחברים - על בוסים מגעילים, קולגות תכנניות ולחצי עבודה. נזרקים שם גם לפחות שני מליחים אדומים (יענו Red Herring) די רציניים. 

יש עוד זווית מעניינת בספר, והיא חוט השני של נשים והיחסים שלהן עם העולם שסביבן. 

• יש לנו את האם המתעללת מן הסיפור של הפסיכיאטרית, שטוענת שבעלה "הכריח" אותה להיות מפלצת. 
• יש לנו את הפסיכיאטרית עצמה, אישה יחידה בתוך המחלקה שלה שמרגישה גלים של ניסיון להשתיק את הקול שלה מידי קולגות גברים
• יש לנו בוסית שמשחקת בין היתר במתחים מיניים ככלי עבודה
• יש לנו נשים שנכנסות להריון ואיך זה משפיע על החיים ועל הקריירה שלהן 
• יש לנו אישה בגיל המעבר, שהתופעות הביולוגיות משפיעות גם על הקריירה והחיים האישיים שלה

וגם האינטריגות במקום העבודה כתפאורה למשהו הרבה יותר זוועתי נבנות בצורה אמינה

הסוף, ממש הפרק האחרון, מצמרר, כנהוג במותחנים פסיכולוגיים. 

מדד "עזבתי הכל ורציתי רק לקרוא": בסביבות 57% מן הספר, שזה די הרבה (כלומר מעט) אצלי.