שיטוטים ברשת, יום שבת, 28 במאי

"קו חוץ" נותנים במה לאיה שושן, שכבר דיווחה בעבר על המתרחש במדריד, והיא ממשיכה עם תיאור של ההפגנות ההמוניות נגד המשטר, והתנועה חסרת-ההנהגה שמתגבשת בהן.

תמונות מהר הגעש האיסלנדי, ששוב ממרר את החיים לתושבי אירופה ולתייריה.

יוסי גורביץ מסכם חמש שנים, בפסימיות - אפילו יחסית לעצמו. קריאת חובה.

Oprah has left the building

אבל כבר ירד על העולם תוך כדי כתיבת פוסט זה. יכול להיות שזאת האפוקליפסה שדיברו עליה לפני כמה ימים. זה לא שהיא לא קרתה, היא פשוט קרתה יום יומיים אחר כך. מסתבר, שאופרה, הכהנת הגדולה של טוב הלב, החליטה לפרוש מתכנית הראיונות שלה ולהתמקד בלהיות האישה הכי עשירה בארצות הברית, ובעיקר בלעשות עוד כסף. 

מסתבר, שזה שאני קוראת לה "הכהנת הגדולה" (כנהוג בשפה העברית) הוא לא שגיאה לשונית: שני פוסטים שונים בבלוגים שעוסקים במדעי הדתות עוסקים בספר חדש בשם "oprah the gospel of an icon" שאלה איך הפכה אופרה למשיחה ונביאה של דורנו. פול הארווי ב-Religion in American History מצטט את ה-CNN: 

Oprah represented humanity’s ceaseless interest in spiritual responses to personal problems. We now live in her world: one of first-person confessions, required makeovers, and spiritual consumption.

The measure of her consequence will be not in whether or not she mattered to you, but whether the world you occupy looks more like hers than you know.

ג'ון לארדאס מודרן גם הוא עוסק בספר בהרחבה, פה.

אבל מי שבאמת יתגעגע לאופרה הם יוצרי הדפדפן "Opera", שפרסמו כמה מן המכתבים שהם קיבלו והיו מיועדים ל-Oprah


וליז למון, כמובן:

יופסק השימוש במונח "חופשת לידה"!

מיטל ערן יונה מוחה נגד השימוש בשפה העברית במונח "חופשת לידה". לדבריה: 

"חופשה זה בקריביים, עם שמשיה ושיק פירות, ברומא היפה או בקפה בשדרות של פריז, או אפילו פה ליד בצימר בצפון עם קייקים בירדן או בטיילת ההומה של אילת..  אבל אני בבית, מטפלת בתינוק חדש מבוקר ועד ליל ובבנותי הגדולות ששמחות לקבל את אמא בבית לשם שינוי (אני מאוד אוהבת את ילדי, ובכל זאת, חופשה זה בטח לא!)

והרך הנולד, כמה שהוא מקסים, בכל זאת, שמונה הנקות ביום, שש פעמים חיתולים עם קקי ועוד ארבע פעמים עם פיפי, בכי של גזים ובכי של רעב וסתם בכי של עייפות (שצריך ללמוד להבחין ביניהם..), התאוששות פיזית מלידה, השלת קילוגרמים עודפים,
תפרים, טחורים, ורידים ברגליים, כאבי גב, כאבי ידיים, כאבי צוואר..כל אלו לא מסתדרים אצלי עם חווית ה"חופשה".

 האם הטרייה (מזל טוב!) צודקת. ניתוח לשוני של המונח מגלה כי שפות יכולות לשנות את עצמן (או את המינוח) ושרק בחלקן מלכתחילה קיימת התייחסות ל"חופשה". 

אני לא בלשנית, וגם לא דוברת את כל השפות, אבל: 

אנגלית - Parental Leave - נבצרות (היעדרות מעבודה) לטובת הורות.

גרמנית - "Elternzeit" - "זמן הורים", נקרא בעבר גם "Erziehungsurlaub" (חופשה לטובת טיפול בתינוק) וזאת בניגוד לגרמנית ה"ישנה" (לפני נגיד 20 שנים) שבה היה נהוג לקרוא ל"חופשה" אכן "Mutterschaftsurlaub" (חופשת אמהוּת). שימו לב לכך שאכן נעשה מהלך לשינוי השם; גם לשוויון בין המינים (גם גברים יכולים לקחת תקופה לטיפול בתינוק חדש בגרמניה ובמדינות אחרות) וגם להשמטה, בנוסח הכי מעודכן, של המונח "חופשה"

דנית - "Barselsorlov" - "נבצרות (היעדרות מעבודה) לטובת אמהוּת"

הולנדית - "Ouderschapsverlof" -  - נבצרות (היעדרות מעבודה) לטובת הורות; לעיתים מכונה עם זאת גם kraamverlof "נבצרות (היעדרות מעבודה) לטובת אמהוּת" 

יפנית - "育児休業" - אם הבנתי נכון, אז "育児" מתייחס לטיפול בילד וחינוכו ו-"休業" זה היעדרות מעבודה.

ליטאית: "Atostogos vaikui prižiūrėti" - "נבצרות (היעדרות מעבודה) לטובת השגחה על ילדים"

מלאית: "Cuti bersalin" (חופשת אמהות)

סינית (מנדרינית): "产假" - בעוד ש-"产" מתייחס ללידה, "假" זאת היעדרות מעבודה

צ'כית: "Mateřská dovolená" - "חופשת אמהות", כמו בעברית

צרפתית: "Congé parental" - כמו Parental Leave 

רוסית: "Отпуск по беременности и родам" - חופשה לרגל הריון ולידה

שוודית: "Föräldraledighet" - כמו Parental Leave

בכתריאלבקה

גם בארץ וגם ברחבי העולם עדיין מתמודדים עם סיפור קץ הימים (אני תוהה אם הסיפור הזה היה זוכה לתהודה כלשהי מעבר למעגל המאמינים האוונגליסטים וחוקרי מדע הדתות, לולא האינטרנט; אולי צדק פרסיקו שלא כתב מילה על הנושא). עמי בן-בסט מסביר קצת ומוסיף עוד תמונות. 

מזל שיש גם דברים אמיתיים להתעסק איתם. איה שושן, תושבת מדריד, כותבת על ההפגנות ההמוניות שמתרחשות מדי יום במדריד, ואיכשהו עוברות תחת הרדאר של מדווחי החדשות (דרך: קו חוץ).

בארץ החליטו רשויות אור עקיבא לסתור את התיאוריה של גורביץ על מדרון חלקלק, והזכירו לו שכבר כמה שנים (על פי אחת ההערות לפוטס אורח בנושא אצל גורביץ, מ-2007) קיים, ללא מפריע, רחוב על שמו של הרב כהנא בעיר. זה לא מדרון חלקלק, זאת מפולת שלגים. בנוסף, עידן לנדו ממשיך ברשימות מן הכלא הצבאי. מה עדיף - מעשים מזעזעים כמו קריאת שם רחוב על שמו של גזען מקים ארגון טרור, או השחיקה היום-יומית של הטמטום המערכתי?

מן הנעשה בחלד 

גם בעולם (או: בעיקר בעולם) ניתן למצוא כמה שאריות משעשעות ל-Rapture שלא קרה. פרופסור אחד למשל הוסיף מספר הנחיות לסטודנטים שלו, שמהן ניתן להבין, שלא ניתן פטור בהגשת עבודות בשל קץ הימים (VIA). 

Tablet מסקרים ספר שבהחלט מעורר עניין מן התיאור שלהם. סופרת/עיתונאית בשם דבורה בייקר נתקלה במקרה בשמה של אישה בשם מרים ג'מילה, קיצונית אסלאמיסטית בפקיסטאן של שנות ה-60, שלמעשה נולדה בשם פגי מרכוס, נערה יהודייה מן הפרברים שהמירה דתה לאסלאם ודחתה את המערביות והפמיניזם של שנות ה-60. כמו בהרבה מקרים אחרים שנדונים בספרות מקצועית, המצוקה האישית שלה, לא תורגמה לרדיקליזם בשמאל הקיצוני מסיבות אישיות, אלא לרדיקליזם דתי. הספר, The Convert: A Tale of Exile and Extremism הוסף כנראה לערימה הגבוהה מאוד של ספרים שצריך מתישהו לקרוא.

בזמנו הצגתי כמה תמונות מלבבות של מוסקווה בשנות ה-30; והנה גם ניו יורק הייתה פעם יפה מאוד (OK, גם היום, שתיהן יפות - צילי וגילי): 

מקור: פה וככה נראה הבניין היום (או לפחות: כשגוגל צילמו), בלב צ'יינה-טאון

ואם משעמם לכם, למה שלא תשלבו "צוללות" עם משחק שתייה?

היום שאחרי

מה, לא מת העולם? טעיתי? קורה. 

האמת היא, שהיו כבר פעם-פעמיים מקרים כאלה בעבר, שבהם נובא סוף העולם ובסוף החיים המשיכו ממש כרגיל. למעט חיות המחמד שהרדימו אלה שהאמינו שאוטוטו הם בשמיים עם ישו. למעט חשבונות הבנק שרוקנו או הרכוש שנמכר במחירי הפסד כי אין טעם בחיים. למעט אלה, שהאכזבה מזה שהמשיח לא בא הייתה גדולה מדי עבורם והם החליטו להתאבד כדי להצטרף אליו.

בכתריאלבקה 

במובן מסוים, עדיף לדמיין את סוף העולם, כי המציאות הרבה יותר מדכאת. עדיף לדמיין כל מיני מעשי ניסים וחטיפות על טבעיות, מאשר לחשוב על כמויות הטמטום האנושי והממסדי, והשילוב הקטלני בין השניים. עידן לנדו, למשל, נכלא בגיל 44 על סירוב לשרת במילואים. הפוסט שלו מדכא בלי ממש להתכוון, לא בגלל העובדה כי צה"ל כולא סרבן מצפון בגיל שמהווה שנה לפני גיל השחרור ממילואים וכו' - אלא פשוט בגלל התיאור של הטמטום האינסופי של המכונה הצבאית, והזכרונות המרים שהוא מעלה אצל כל מי שבילה יותר מ-5 שניות במערכת.

גם המאושרים משלבים את סם האדרנלין עם הדת, לפי כתבה של יאיר אטינגר על הברסלבים של הרב ברלנד (דרך: תומר פרסיקו). הרב, על פי הכתבה, מעודד את תומכיו לעבור על החוק (למשל בתחומי התעבורה, אבל גם כמובן בנסיעה לקבר יוסף) כדרך להתקרב לגאולה.

בחלד 

זאת הסיבה שעדיף להתמקד בפנטזיות של הגויים. לפחות הן לא גורמות (במקרה הזה לפחות) לתאונות דרכים על רקע דתי, כמו אצל חסידי ברלנד. במהלך אירועי קץ הימים אתמול, היו מי שניסו לעשות קצת כסף על הנושא הזה של סוף העולם. עולה השאלה אם היום ומחר הם יקבלו גל של פניות מלקוחות לא-מרוצים. קיימת אפשרות, כמובן, שסוף העולם הגיע, אבל לא הייתם בבית, אז לא לקחו אותכם, אלא השאירו הודעה: 

מקור: הפרופיל של אחד בשם ג'ונת'ן שוורץ, לא בטוחה שזה מקורי שלו

יכול להיות שמהתחלה, ההומואים היו המטרה (אגב, באחת הנבואות הנכזבות של השנים האחרונות ניבא מטיף אוונגליסטי כי עד 1996 יעלמו כל ההומואים מן העולם). עוד סוג של חוטאים (אני חושבת שדיברתי על זה אתמול) הם אלה שקוראים ספרות תועבה. "דמדומים", נגיד. נמשיך עם המתיחות האכזריות שניתן היה לעשות אתמול:

VIA

ומה אם קץ הימים באמת בסוף מגיע? אחד מתחביבי הרבים הוא Urban Decay (כן, אני עכשיו בליבם של "חיים ללא אנשים", הסדרה האידיאלית למיזנטרופ). אחרי הכתבה המרתקת ההיא על צ'רנוביל באה כתבה מצולמת על עיר שאמנם לא ננטשה כליל בגלל אסון גרעיני, אבל ששכונות שלמות בה ריקות מתושביהן בשל אבטלה והתדרדרות. כמו בפריפיאט וצ'רנוביל, גם בדטרויט, הטבע חוזר לעיר.

סוף העולם

סביר להניח שזה הפוסט האחרון בבלוג הזה, ואם תקראו אותו קרוב ל-6 בערב (נכון לשעונכם), יכול להיות שזה הפוסט האחרון שתקראו בחיים. העולם מתקרב לקיצו. היום ב-6 בערב הוא יום הדין. היום יפרדו מאיתנו 3% מן האוכלוסיה (אלה שהיו נוצרים טובים) וילקחו (בסערה השמיימה). תוך פחות משישה חודשים, כל מי שאי פעם צחק על מוכי גורל ; כל אלה שעסקו בעבודת אלילים; כל מי שקרא ספרות תועבה (נגיד "התפסן בשדה השיפון" או "האקלברי פין") - ובקיצור, כולנו - ילמד את הלקח: העולם יגמר במלחמת גוג ומגוג, ואנחנו כמובן נלך לגיהנום.

סביר להניח, כמובן, אם אתם קונים את הנבואות של הארולד קמפינג, שדר רדיו נוצרי בארצות הברית, שניבא כי היום הוא היום הגדול. משטרת ניו-יורק, למשל, הודיעה כי היא לא מתכוונת להיערך לאירוע עם כוחות מתוגברים. "אם באמת בא סוף העולם, אז יהיה צורך בפחות כוחות משטרה, כי הרחובות יהיו ריקים". אין סיבה לא להאמין לקמפינג ולהיערך בהתאם. 

בכתריאלבקה 

כמובן שיש צורך בהיערכות חירום, בהתחשב בכמות המתים הקדושים שעלולים לקום לתחייה אחרי יום הדין ואחרי שישו יבוא שנית - הגיוני שזה יקרה בארץ. סביר שתחיית המתים תביא למצוקת רווקים-רווקות, עם כל מיני ג'ים מוריסונים שיקומו מן המתים (אני לא רוצה לחשוב מה יקרה עם מחירי הנדל"ן בתל-אביב). בקיצור, מצאו לכם את המבוקשת התימניה שלכם מוקדם ככל האפשר (זיפט, כמובן).

קצת לפני סוף העולם, יאיר רווה ממליץ לנסות עוד ולתפוס את "The Beaver" עם ג'ודי פוסטר ומל גיבסון. לטענתו "יש משהו בתסריט הזה שיכול לתפקד גם ככתב הגנה של גיבסון עצמו, וכסוג של גאולה קולנועית עבורו: הסיפור על הגבר שקורס מבחינה נפשית ואז מנסה לחזור למסלול על ידי יצירתו של אלטר-אגו". המגיבים לביקורת מזכירים לרווה שהקורבנות האמיתיים של אדם אנטישמי ואלים הם לא הוא עצמו, אלא אלה שהוא החטיף להם מכות, או הסית נגדם. כמו רבים אחרים, גם אני מתקשה לראות את עצמי יושבת מול סרט בכיכובו של גיבסון, אבל מי יודע - אולי זה ניסיון של רווה להכניס את כל הצופים לשלושה אחוזים האלה שילכו לגן-עדן אחרי קץ הימים; אחרי הכל, כידוע יש לגיבסון מילה צפופה עם האלוהים של הנוצרים הקצת-פסיכים.

חורים ברשת מזכירים לנו לא להסחף אחרי כל אימייל שמדווח על אירוע מזעזע שקרה לו - קיים סיכוי שהאירוע מדווח באופן חד-צדדי: במקרה הזה מדובר בעיוור שהגיע למסעדת פם-פם בלונדון מיניסטור. לטענת המייל, הוא סולק משם. לטענת המסעדה, הוא התבקש לעבור ממקום שבו המעבר היה צר מדי והמלצרים היו עלולים למעוד על כלב הנחייה הנח במעבר בין השולחנות, למקום עם מעבר רחב יותר. מכיוון שישבתי לפני עידנים רבים בפם-פם לא פעם ולא פעמיים עם מפקדי בצבא (נכה צה"ל וחובב סטייקים שרופים, ואנא הימנעו מבדיחות שריונרים, שזה כמובן מה שהוא היה), איכשהו דווקא במקרה הזה, אני מאמינה למסעדה. האירוע מזכיר לי כמובן אירוע אחר, והנה מה שכתבו על פיצה שרגא ב"היתוך קר למפגרים", ויותר מזה - על האצבע הקלה שלנו על הדק ה"לייק" וה-Forward

 בחלד 

אם באמת בא קץ הימים, אין צורך לסדר יותר את החדר. זאת הכותרת של כתבה של הניו-יורק טיימס על משפחה שבה שני ההורים מאמינים שהיום בערב הם ילקחו לפגישה עם ישו. מה שבטוח שלא צריך, אם באמת בא סוף העולם, הוא ספריות ציבוריות. כתבה עצובה ב-New York Review of Books מתארת את סגירת הספריות הציבוריות במקומות רבים בארצות הברית. אחר כך מתפלאים שאנשים מאזינים לקמפינג במקום לקרוא ספרים. 

מכיוון שסביר סטטיסטית שרבים מן הנותרים על פני האדמה הם כאלה שהצביעו בעד הכופר שלא נולד בארצות הברית, הוציא משרד הקמפיין של אובאמה חולצות עם צילום תעודת הלידה המפורסמת ההיא. כל הרווחים לטובת בחירתו מחדש של אובאמה, הרכישה, מכיוון שהיא למעשה תרומת בחירות, לאזרחי ארה"ב בלבד.

ואחרון ודי: אם סתם נשאל על שנת הלידה, כל מיני בני 13 תחמנים ידעו לחשב מה שנת הלידה הרצויה למילוי בטופס. אבל לך תמצא בן 13 שיוכל לענות על השאלה הבאה: 

מקור