מהפכות המזרח התיכון - מציאות מן הרשת

אי-היציבות המזרח תיכונית העלתה גם כמה תובנות מעניינות לגבי האינטרט. 

(1) למהפכת ה"יסמין" אוהבים לקרוא העיתונאים גם "מהפכת פייסבוק", אבל מקריאת כתבה שפורסמה ב-FastCompany, עולה השאלה אם לא צריך לקרוא למהפכה הזו "המהפכה הסינית", או, מכיוון שהשם כבר שמור למהפכות שקורות בסין עצמה, מהפכת ה"i-fon". כמו שכל דלפון שחשב על לרכוש סמארטפון, ובעיקר איי-פון, יודע, הדברים האלה יקרים. מאוד. אבל בשביל זה יש את הסינים, לא? אלה שלוקחים עיצוב וטכנולוגיות של אחרים ומוכרים רפליקה זולה שלהם (אם להשתמש בשפה נקייה). ובמילים אחרות: למהפכה אחראים חיקויים סינים זולים לסמארטפונים היקרים באמת. קצת אירוני שדווקא אחת המדינות הכי לא-דמוקרטיות בעולם אחראית לאפקט הדומינו הזה.

ותוספת: ציטוט מ-"5 שאלות לתקשורת העוינת" שמפרסמת וולווט בבלוג שלה (לא היא המחברת):
המהפכה במצרים " לא היתה "מהפכת פייסבוק", זו היתה מהפכה של המוני צעירים שיצאו לרחובות. את הקריאה להפגין קיבלו מפה לאוזן, בטלפונים, במסרונים, וגם בפייסבוק (שנחסם במהלך הההפיכה, מה שלא מנע את המשך ההפגנות)."

(2) ואיך אנחנו יודעים מה למעשה קורה באותן מדינות שבהן מתחוללת כרגע אי-יציבות? הלבנונים פטפטנים יותר גרועים מהישראלים, אבל איך אנחנו יודעים מה קורה באמת בלוב או במדינה שמצנזרת כל מידע, כמו סוריה? העיתונאים נוטים יותר ויותר להסתמך על מקורות שלא דווקא ידועה מידת אמינותם. עיתונאים עובדים בשכר בדרך כלל לא-גבוה, עם דדליינים לוחצים, ולעיתים קרובות, כמו כל אדם, מחפשים את הדרך הקלה. רשת טלוויזיה צרפתית הופלה בפח (כנראה על ידי הממשל הסורי עצמו), כשאישה שטענה שהיא שגרירת סוריה בפריז הודיעה קבל עם ועדה כי היא פורשת מתפקידה, ונחשפה כמתחזה. מתחזה מפורסמת אחרת היא בעצם מתחזה: מסתבר, שאמינה עראף, המחברת של הבלוג "בחורה לסבית בדמשק" היא בעצם טום מקאליסטר, בחור לא-לסבי, שלא נמצא בדמשק. 

במקרה של עראף, פעילות גולשים שדווקא דאגו לשלומה, והפרסום על "מעצרה" של אמינה, חשף את ההתחזות. התמונות שפורסמו בבלוג היו של בחורה שחיה בלונדון ומעולם לא ביקרה בסוריה. אלמלא הייתה אמינה "נעצרת" ומושכת תשומת לב עולמית בשל סיפורה האישי, לא היו מתפרסמות תמונותיה ברשתות הטלוויזיה, והמצולמת האמיתית לא הייתה יודעת כי נעשה שימוש בתמונותיה בלי רשותה.

אבל זה לא הסוף - קצת אחרי שמקאליסטר נחשף כ"אמינה עראף" האמיתית, הסתבר שעוד בלוגרית לסבית ידועה, פאולה ברוקס מן הבלוג Lez get Real, היא למעשה גבר בשם ביל גרבר. שני הבלוגים האלה, שכביכול פתחו צוהר בפני סטרייטים (או לסביות/גייז שחיים מחוץ לסוריה, במקרה של עראף) על החיים של לסביות, נכתבו למעשה על ידי פנטזיונרים, גברים. כפי שכותבים בעניין גם בסלייט, התיאורים של מין לסבי - פנטזיה, שכשיודעים שהיא נכתבה על ידי גבר, היא נודדת אי-שם מתחום הספרות הלגיטימית (עד כמה שלגיטימי להתחזות לאדם אמיתי על מנת לייצר עניין בכתיבה שלך) לתחום הספרות האירוטית. רגע, ואיך אתם יודעים שאני לא כלב, בפרפרזה על הקריקטורה המפורסמת? 

על חקר נושאים לא-פופולריים באקדמיה

צריך גם לבחור מה חוקרים באקדמיה: יש שאלות שמעניינות רק בעלי עניין מצומצם; יש כאלו שמעניינות רבים. זה במיוחד בולט במדעי הרוח והחברה. 

יש שאלות מחקריות שמוזנחות כי אינן נחשבות לחשובות (למשל חקר תרבות פופולרית בחלק ניכר מן האוניברסיטאות; ובכולן למעשה עד סוף שנות ה-60 (כשריי בראון החל ללמד קורס בנושא באונ' באולינג גרין). יש כמובן כאלו שמוזנחות, או שהופכות לפופולריות, מסיבות של שינויים בטרנדים החברתיים הכלליים: מי יכול לחשוב כיום על אוניברסיטה שאין בה תחומים של לימודי מגדר (ולעיתים גם לימודים קווירים/להט"ב), דבר שנובע ממהפכת המודעות לפוליטיקה של זהויות. 

לעומת זאת, תחומים מסוימים גוועים. בעוד שלכל אחת מן האוניברסיטאות בישראל (כמו גם לחלק מן המכללות האקדמיות) יש תכנית בלימודי מגדר, המעוניינים להשיג תואר בלימודי אפריקה יאלצו לנדוד בין באר שבע, תל אביב וירושלים (לא, אל תשאלו מי יחזיר הוצאות נסיעה, כנראה מניחים שמי שמתעניין בלימודי אפריקה מקבל רכב מן ההורים). כלומר, אין בארץ מספיק עניין בפיתוח תחום כמו לימודי אפריקה, יבשת מרתקת ומלאה בתרבויות שונות עם היסטוריה עשירה, יבשת שמעלה שאלות פוליטיות וכלכליות אקטואליות, ועוד. האם ההתעלמות מלימודי אפריקה נובעת מגזענות או ראיית עולם קולוניאליסטית ישראלית, שלא מייחסת לאפריקה חשיבות? פרופ' רות ג'ינאו אומרת בראיון עם אסתר זנדברג בנושא היחס ללימודי אפריקה בישראל ש"זוהי התנשאות מערבית שהיתה גם הנחת היסוד של הקולוניאליזם. אפריקה היא כמו כל מקום. ההתמודדות עם המגבלות שם והידע לעשות הרבה ממעט הן מרשימות ויש הרבה מה ללמוד מאפריקה". 

בייל לעומת זאת החליטו לאחרונה לסגור את המרכז לחקר האנטישמיות - The Yale Initiative for the Interdisciplinary Study of Antisemitism. האוניברסיטה טוענת כי המרכז לא פופולרי מספיק (מבחינת הביקוש לקורסים שהוא מציע) ושכן הוא אינו מפיק מספיק פרסומים בכתבי עת אקדמיים מן השורה הראשונה - אלכס יופה טוען כי האוניברסיטה נוקטת שיטת איפה ואיפה ואינה מפעילה את אותם שיקולים על מרכזים אקדמיים אחרים, למשל מרכז לחקר גלובליזציה; ובסופו של דבר, ההחלטה נובעת מאי נוחות מן העיסוק של המרכז בין היתר באנטישמיות מוסלמית בעידן הנוכחי, שעוררה את זעמם של פעילים ופוליטיקאים ערבים ומוסלמים. עוד הוא טוען, כי המגמה נובעת מתרומות ערביות לאוניברסיטה (ומה, אין תורמים יהודיים? כאלה שאכפת להם מחקר האנטישמיות?) ומסיים עם ציטוט של הפובליציסט השמרן ויליאם באקלי על the intolerance of the .academy toward unfashionable concepts. בוושינגטון פוסט קוראים לאחת האוניברסיטאות בעיר לחטוף את המרכז מ"ייל" . לטובת האיזון, אציין כי יש גורמים רציניים בחקר האנטישמיות, כמו דבורה ליפשטט, שטוענים כי המרכז אכן עסק בעיקר בפעילות פוליטית מן הצד השמרני/ימני של המפה, זיהה כל ביקורת על ישראל כאנטישמיות, ולכן, נכשל כמרכז מחקר אקדמי.

למרבה הצער, בעוד שבאנגלית מצאתי דיון בנושא שכלל טוענים מימין ומשמאל (כשחלק ניכר מן המגיבים משמאל הגנו על המרכז), בישראל הדבר דווח רק ב"הארץ", ונידון בלוגית רק ב"לאטמה", כאילו אנשטימיות היא לא נושא שצריך להעסיק בראש ובראשונה את התומכים בזכויות אדם.